פעם, ממש בתחילת הקורונה, אחרי הגל הראשון, או אפילו השני, נהגו לשאול מה היית לוקח איתך מהקורונה. כלומר, איזו הגבלה דווקא עשתה לך טוב? איזה שינוי כפוי בחיים שדרג לך אותם? מה חיובי בעיניך במציאות החדשה שנפלה יום אחד עליך ועל העולם?

התשובה המיידית שלי היא אספות הורים. הקורונה סידרה לי את בעיית אספות ההורים. לא עוד פגישה אישית עם המורה שבה אתה יושב מולו על כיסא ירקרק של כיתה ד', כשמאחוריו לוח עם שברי תרגילים שאף פעם לא ידעת ולא תדע לפתור, ובחלל ניחוח של קליפות קלמנטינה, דבר שזורק אותך אוטומטית לימים הפחות מוצלחים בחייך - אלא שיחת זום מרוחקת. לא שבזום אני לא מפחד מהמורה, אבל בפורמט הקורונאי לפחות התפאורה המאיימת נחסכת ממני. גם הריח.

אשתי, אגב, הכי להפך. היא כל כך נהנית ללכת לאספות הורים שהיא ניגשת לשוחח גם עם אחרון המורים. אנחנו יוצאים סוף סוף מהפגישה אצל המחנכים של כל הילדים, דבר שדורש אופרציה מורכבת של תכנון לוחות זמנים, כי הרי אתה מגיע לבית הספר וקודם כול רושם את שמך על הדף שעל דלת הכיתות של כל ילדיך. ואז אתה נכנס אל המורה הראשון שהתפנה, ואחר כך רץ מהר במסדרונות בית הספר אל הכיתה של הילד השני, מתעלם מבריסטולים ברוח "דברי חכמים בנחת נשמעים", כדי לגלות שהעניינים מתנהלים שם בעצלתיים, וכשמגיע סוף סוף תורך, מגיע בדיוק זוג הורים מושלמים כאלה, שבאו ממש הרגע, אבל הם אומרים שבדיוק עכשיו, בשעה 21:32 ,זה התור שלהם, כי במודעה שקיבלו התלמידים נכתב בפירוש שבשעה 21:32 מוזמנים הורים ששם המשפחה שלהם מתחיל באות ח' ונגמר באות ל'. אני ממהר לשאול אותם לשמם, במסווה של דאגה לפרוצדורה ומינהל תקין, אבל בעצם אני עושה את זה כדי לוודא אחר כך שהבן שלי לא חבר של הבן שלהם. אני מפחד מהשפעה רעה של ילדים שגדלו במשפחות מושלמות.

בקיצור, אחרי שאיכשהו הצלחנו להיכנס לכל המחנכים של הילדים, והנה, אפשר לסמן בהקלה וי על עוד אספת הורים מאתגרת (מאתגרת פשוט בגלל הקטע הזה של זיכרונות העבר), אשתי שולפת מאיזה תא נסתר בתיק שלה פתק עם רשימת המורים המלאה ואומרת בטון מלא עזוז ופעלתנות: "טוב, אז את המחנכים עשינו, בואו נראה מה נשאר... כן, יש את המורה לטבע, את המורה המחליף לדקדוק ואת הסגן־סגן מנהל".

טוב, אפשר להבין אותה. לה, בניגוד אליי, בית הספר מזכיר תקופה של שגשוג והצלחה בחיים. אח, איפה הימים היפים ההם של מבחני הפתע, ושל ההכתבות עם מילים ארוכות באנגלית שנכתבות לא כמו שהן נשמעות כמו "לף" (לצחוק. לא כתבתי את המילה הזאת באנגלית כי עדיין אני לא יודע איך עושים את זה).

אז זהו, שעכשיו הפארסה הזאת נגמרה. אתה נכנס כמו מלך ללינק מהמחשב בבית או אפילו מהסלולרי, יושב על כיסא גבוה, לא של כיתה ד', לא של שגריר טורקי, מכבה כמובן את המצלמה כדי שהמורה לא יתפוס אותך לא מקשיב לרגע ויעמיד אותך בפינה או ישלח אותך למנהל, ואפילו העניין הזה עם המורים המקצועיים נחסך ממני. מצידי שאשתי תנהל שיחת עומק בזום גם עם הסגן של הסגן־סגן מנהל.

וכל ההתחלה הזאת הייתה כדי להסביר למה הקשבתי בלב פתוח ונטול זיכרונות ותסביכי עבר לאחד המחנכים של הילדים שלי באספת ההורים שנערכה השבוע בזום. אגב, בתוך המדרג של אספות ההורים, זאת דווקא הכי פחות מאיימת, כי היא שיחה כללית, לכל ההורים ביחד, שבה המורה לא מדבר ספציפית על הילד שלך (הוא לא ממש מכיר אותו עדיין) אלא בעצם נותן פרזנטציה כזאת על שנת הלימודים החדשה. מה הולכים ללמוד? מה הציפיות שלו מהתלמידים? מה הציפיות שלו מההורים?

ואז בין הדיבורים על תוכנית הלימודים לכיתה ז' לשנת הלימודים תשפ"ב, המורה אמר חצי משפט, כמעט אגבי, שעורר אצלי מחשבה. הוא סיפר שהשנה הולכים ללמוד בשיעור דינים את הלכות שבת, אבל הוא מקווה שהחודש שנוסף לנו השנה ייתן לכיתה זמן לעבור גם על הלכות שביעית. לא הקשבתי בריכוז עד הסוף, אולי אני טועה בחומר, ייתכן שהוא דיבר על דיני מעשרות. אבל זה היה הכיוון.

מה זאת אומרת "החודש שנוסף לנו השנה"? מי הוסיף? משרד החינוך? לא. חכמינו זיכרונם לברכה. שנת תשפ"ב היא שנה מעוברת. מה שאומר שיש עוד אדר. כלומר, עוד חודש שלם לשנה הבאה עלינו לטובה.

זה מעניין. אף פעם לא התייחסתי לחודש הנוסף בשנה מעוברת כעוד חודש שצריך להיערך לקראתו או שאפשר לנצל אותו. מבחינתי, בוודאי כתלמיד, הדבר הרלוונטי היחיד בעקבות עיבור השנה היה העובדה שפורים נדחה בחודש ואיתו גם הבלגנים שאפשר לעשות בבית הספר. מעבר לזה? כלום.

אבל זאת הרי ראייה מוטעית וילדותית. קיבלנו השנה חודש במתנה. חודש שלם. יום ועוד יום, ועוד 28 ימים. זה המון זמן שאפשר וצריך לנצל. ילדים בכיתה ז' מתכוונים ללמוד הלכות שביעית, או מעשרות, וזה רק בכמה שעות בחודש. מה אני מתכוון לעשות עם חודש שלם?

החזרה בתשובה של אלול מתחילה בתוכניות לאדר ב'.

מתוך הטור השביעי ב"בשבע".