את השבת האחרונה בילינו בלוד, בשכונת רמת אשכול המדוברת. אורח לרגע רואה כל פגע, כידוע, והנה כמה פגעים ומסקנות:

* אני לא רוצה לפתוח ביהודים בלוד, אלא בערבים בלוד. עשרות מקרי רצח של ערבים אירעו שם בשנים האחרונות. לא שמענו עליהם. הדחקנו. רצח נשים, רצח גברים בין חמולות, גם ילדים נפגעו. תרבות של ירי באוויר, בקבוקי תבערה, זיקוקים. ערבים בלוד נפגעים מערבים הרבה יותר ממה שיהודים בלוד נפגעים. מי שנותן לאלימות להשתולל שנים בתוך המגזר, שלא יופתע כשהיא זולגת אליו.

כשכבר יש נשק בבית, הפלילי מספק אמל"ח ללאומני. זו החלטה שלנו אם לתת יחס שוויוני ולאכוף שם את החוק, כאילו לוד היא הרצליה. הח"כים הערבים זועקים שנים על האלימות במגזר. רק השבוע נהרגו באום אל־פחם שלושה ערבים ישראלים. האם עבור האתגר הזה, בשלב ראשון, אפשר לשלב כוחות?

* בשכונת רמת אשכול, ספציפית, האתגר עצום. יש בדואים שהתיישבו שם, יש פלסטינים שהם משתפי פעולה של ישראל ששוכנו שם רק כדי שלא ינקמו בהם בשטחי הרשות, יש אוכלוסייה יהודית קשת יום שלא הצליחה לעבור לשוהם ולמודיעין כמו אחרים מלוד שעשו זאת, ולא הצליחה אפילו לעבור לשכונות אחרות בעיר, ויש גם את הגרעין התורני.

"אנחנו רוצים להאיר", אמרה לי בשבת אחת מנשות הגרעין, "ולפעמים להאיר זה פשוטו כמשמעו, פשוט להדליק אור: בבניין שלנו אין אור במדרגות, כמו בהרבה בניינים פה. פנינו לחברת החשמל, סידרנו את החוב, אבל חלק מהשכנים לא רוצים. טוב להם בחושך, כשלא רואים מתי הם יוצאים ומתי הם באים. החושך טוב לסמים, לנשק, להון שחור. את מבינה על איזה רמות בסיסיות של אזרחות אנחנו מדברים?".

* לפעמים מרוב פוליטיקלי־קורקט אנחנו שוכחים את הבסיס. זה לא סכסוך שכנים על מקום חניה, זה דיון עקרוני, לאומי, על אופייה של הארץ. באנו להקים פה מדינה יהודית. צריך להיות שוויון ויחס הוגן כלפי המיעוט שבקרבנו, אבל בלי להתכחש לצביון של המקום הזה. שנים היינו מיעוט נרדף, ויש לנו עכשיו הזדמנות, כרוב, להתנהג כלפי מיעוט אחר כמו שצריך, כמו שלא נהגו בנו. אבל אחרי הכל, שיבת ציון היא מהלך של חזרת עם ישראל לארצו. לא צריך להכריח אף אחד לתלות דגל ולשיר את ההמנון, אבל לא צריך להתבייש לעשות זאת בעצמנו, רק כדי לא לעצבן.

* השבת אף עיתונאי כבר לא יבקר בלוד. הפחד שלי הוא שנתרגל. השבוע הותקפו תלמידי בית ספר נועם הרצוג בעכו על ידי נערים ערבים, שני רכבים נשרפו ברמלה ובלוד התרחשו כמה וכמה תקיפות אלימות. המשטרה, צריך לומר, טיפלה. אך מבחינת רוב האזרחים, השקט חזר ואפשר להמשיך הלאה. האם אנחנו מסוגלים לחיות לאורך זמן עם הידרדרות כזאת בתוך ישראל? האם חלילה נסתגל בגמישות למצב שבו עכו, לוד, רמלה הופכות לבטוחות פחות ופחות?

הבעיה היא שאנחנו אלופים בלהתרגל. בשנת 2008 יצא שי ניב לאשקלון, אחרי התקפת טילים מסיבית ראשונה על העיר, ופירסם ב"גלובס" את הדברים המדהימים הבאים:

"אשקלון התעוררה השבוע לסיוט שלא ידעה עדיין... התושבים מתעקשים להבהיר לישראל כולה שאשקלון לא תהפוך לגרסת ההמשך של שדרות".

שימו לב לדברים שאמר אז ראש העיר, רוני מהצרי, בזמן שביקר פצועים בברזילי. אחד מהם שאל אותו למה לא מתחילים למגן את אשקלון. "אין סיכוי שזה יקרה", הבהיר ראש העיר. "אי־אפשר למגן 120 אלף תושבים. אין לי שום תסריט כזה בראש שהמצב נמשך, גם לא תרחיש במגרה...

עיר גדולה לא יכולה לחיות ככה לאורך זמן, אין סיכוי. העיר תתפרק, העסקים יקרסו, התיירות תיעלם, התושבים יעזבו. המדינה לא יכולה לעמוד בזה".

שמעתם את הדיבור הנחרץ והברור? זה פשוט לא יקרה, אין מצב. הכתב ממשיך מאשקלון אל אשדוד השקטה, שם לא מדמיינים כמובן שהטילים יגיעו יום אחד גם אליהם.

"עולם אחר", הוא כותב. צבי צילקר, אז ראש העיר, תמך בהתנתקות. "חשבנו לתומנו שהיציאה מהרצועה תביא סוף לקסאמים, אבל התבדינו", הוא אמר אז.

13 שנים חלפו, והירי הזה הפך לחלק מהדופק הישראלי, והוא מגיע הרבה יותר רחוק מאשקלון. אז על ההרתעה מול חמאס צריך לדבר, ואת מסקנות תוכנית ההתנתקות צריך ללמוד, אבל שלא נתנתק כך אט־אט מהנגב ומהגליל. שלא נאבד את ההרתעה בתוך גבולותינו. הבטחתי השבוע באולפן לנסות להדהד ולשדר כל תקרית קטנה, ולבדוק בכל פעם מחדש מה מערכת אכיפת החוק עשתה.

שלא נתרגל.

גם עם ישראל מתרגל בפרשת "בהעלותך" שקראנו בשבת האחרונה. מתרגל לדברים טובים. אחרי עשר המכות, יציאת מצרים ומתן תורה, כשהם בדרך לישראל, הם מתחילים להפיץ פייק־ניוז: "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". פתאום הם מתרפקים בנוסטלגיה על ימי העבדות. פרשנינו לומדים מכך לקח חשוב: אדם יכול לראות ניסים, לחיות במחיצת משה רבנו, ועדיין להישאר ברמה נמוכה ולא להפסיק לקטר ולהתלונן. הניסים לא שינו את אופיו של העם. צריך לשם כך תהליך חינוכי ארוך, 400 שנה במדבר. אפשר לחיות בתקופות היסטוריות ומופלאות, אפשר להיות מוקפים בשפע וברכה, אבל להתגעגע לבצל מצרי.

(בתמונה: בקבוק תבערה שנזרק ביום חמישי בלילה בשכונת שער העיר בלוד(

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".