כמישהי שגדלה באיראן בשנות השמונים, הייתי רגילה למראות של מלחמה ומאבקים. השלטון הצעיר והפנאטי היה נחוש בדעתו לאמלל את חייהם של כלל האזרחים האיראנים.

איראן הייתה מקום מסוכן מאוד בשנים 1981 – 1985; השלטון היה אכזרי אף יותר מהשלטון בימינו. בתחילת תקופה זו, הפעילו משמרות המהפכה הרבה יותר כוח מכפי שהם מפעילים כיום. חוסר הביטחון שלהם הוביל אותם להפעיל כוח ללא שום הגבלות ולוודא שאף פשע – אמיתי או דמיוני – לא יעבור בשתיקה, ללא עונש. יציאה מחוץ לבית הפכה לתרגיל במודעות עצמית ודאגה. לפתע היינו צריכים לדאוג ללא הרף:מה אנחנו לובשים, עם מי אנחנו מסתובבים ולאן אנחנו הולכים. הצורך בהישרדות השפיע על כל ההתנהלות היומיומית של אנשים.

כל מעשינו היו נתונים תחת זכוכית מגדלת, ובעלות פוטנציאל ענישה. ההישרדות הפכה למרכז חייהם של אנשים רבים, שכל מטרתם הפכה להיות - לעבור עוד יום בשלום. מבט שלא במקום על חייל ממשמרות המהפכה יכול היה לשלוח אדם לכלא, ולגרום לו להיעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אנשים משכילים ורחבי-אופקים שימשו באופן קבוע כמטרות, כיוון שדבר אינו מסוכן יותר מאדם בעל יכולת חשיבה עצמאית.

למדנו להסתיר את היהדות שלנו, להשאיר אותה קרוב ללב ומאחורי דלתיים סגורות.

כמויות של ספרים וכתבי-עת נלקחו ונשרפו. אידיאולוגיות מערביות הוחרמו בזמן שהאימאם סגר את המדינה בפני העולם החיצון. מספר אישים יהודים מפורסמים גורשו. מר חביב אלגניאן, פילנטרופ ומנהיג קהילה יהודית, הוצא להורג לפני 40 שנה. חברה קרובה של משפחתי, אישה שהייתה בעלת סלון יופי, נלקחה ממקום עבודתה והוצאה להורג באותו לילה. למשפחתה נודע על מותה רק למחרת בבוקר, מהודעה ברדיו.

למדנו להסתיר את היהדות שלנו, להשאיר אותה קרוב ללב ומאחורי דלתיים סגורות. מגיל צעיר ידעתי אילו דברים מותר ובטוח להגיד בפומבי, ומה יפגע במשפחתי באופן מיידי. בחדשות הערב, דיווחים מהעולם החיצון כללו תמיד תמונות של ילדים פלשתינים זורקים אבנים על חיילים ישראלים, וניצחונם זוכה לשבחים. הילדים הוצגו כגיבורים וזכו לשבחים על מעשיהם נטולי הפחד שהוצגו כהגנה מפני השלטון העריץ של מדינת ישראל.

למדתי לחשוב על ישראל כעל מדינה מוכת קרבות, מלאה בלחימה מתמשכת ברחובות, ואלימות פורעת חוק.

הסיפור שסיפרו לנו הוריי היה שונה מאוד מהנרטיב הרשמי שהוצג בחדשות. חונכתי לראות כל אבן שמושלכת כמתקפה על עצם קיומה של המדינה היהודית הצעירה. כל אבן הייתה פגיון שננעץ בלבם של היהודים בכל רחבי העולם. הקשבתי לקולו של מגיש החדשות, אולם שמעתי רק את הדעות הקדומות ואת האופן החד-צדדי שבו תוארה ישראל האהובה שלי.

למרבה הפלא, החיים באיראן הפכו אותי לציונית לכל חיי. במדינה שהפגינה חוסר רחמים כלפי מי שלא התאים לתבנית שהציב האימאם, למדתי להעמיק ולפלס דרך מילים ריקות בחיפוש אחר האמת שלי עצמי.

העובדה שגדלתי במדינה שהקדישה את מירב המאמצים כדי ללמד אותי לשנוא כל מה שקשור ליהדות ולמדינה היהודית היחידה בעולם רק הפכה אותי לנחושה יותר. חיכיתי ליום שבו תהיה לי את הזכות לבקר במקום שראיתי רק על גבי מסך הטלוויזיה הקטן שלי, המדינה שהרגשתי את כאבה, ובכיתי על הפגיעות שספגה.

כשסוף סוף נחתתי בישראל לראשונה בקיץ 1997, כרעתי על ברכיי בשדה התעופה בן גוריון ונישקתי את האדמה, דמעות בעיניי ושמחה ממלאת את לבי. ראיתי ארץ מלאה ביופי ושלום, ואנשים שהפריחו את המדבר השומם, ומילאו במקומו דמוקרטיה, סובלנות וכנות. ראיתי במו עיניי את מה שהוריי סיפרו לי.

כשראיתי בחדשות את מטחי הרקטות שירה חמאס לאחרונה לעבר ערים ישראליות, תהיתי שוב אם גם העולם רואה את אותו סיפור שאני רואה בעיני רוחי. ילדים ישראלים ישנים בחדר המדרגות כשהם מסתתרים ממטח הפצצות, מראות שוברי לב.

טרור לעולם לא מביא שלום, ושנאה לא יכולה ליצור אחדות. מי ייתן ונאחד את קולותינו בתפילה לשלום בין ישראל לבין שכנותיה ולהפסקת שפיכות הדמים.