"מה ישראלי בעינייך?". נשאלתי את השאלה הזאת כמה פעמים השבוע. לסקר של עיתון בית ספר, לסרטון שצילמה יחידה בצה"ל ולמשאל של אתר אינטרנט. אז בסיומו של השבוע הזה, נדמה לי שאפשר לסכם כך: מה ישראלי בעיניי? השאלה הזאת. אני לא יודעת אם בפינלנד תוהים מה פיני בעיניך ואם באיראן שואלים כל הזמן מה איראני בעיניך. אחד המאפיינים הבולטים שלנו הוא הניסיון התמידי להגדיר את עצמנו, ללכוד את הרוח הישראלית, להבין מה אנחנו יוצרים פה יחד. בכל פעם מחדש אנחנו שואלים אם הסמל שלנו הוא החומוס או הגששים או הקוטג' או הכותל, אבל זה גדול הרבה יותר מכל אלה. הרי זה באמת פלא. החיים היומיומיים שלנו פה הם דבר לא נורמלי. זה לא היה אמור לקרות. אין שום היגיון סטטיסטי והיסטורי מאחורי ההצלחה האדירה שלנו. מספר היהודים בעולם קטן מטעות מדגם סטטיסטית במפקד האוכלוסין של סין. היינו אמורים להתבולל ולהיעלם כבר מזמן, לפני שנים, אבל לא. תרמנו לאנושות תרומה עצומה, ללא כל קשר בין הכמות שלנו לבין האיכות, ואז התקבצנו כאן אחרי אלפיים שנה, הגענו מ־150 מדינות שונות, עם אמונה אחת משותפת שלא נעלמה למרות כל הניסיונות לפגוע בנו וכל הקשיים. ופתאום אנחנו נפגשים מחדש עם בני משפחה שלא פגשנו דורות, ופתאום יש אויבים חדשים ואתגרים ומאבקים, ופתאום כל זה מצליח, ברוך השם. אנחנו מסתכלים סביב בשמחה ובתודה, כמובן גם עם ביקורת ועם רצון לשפר ולתקן, וכאילו מנסים להגדיר את הנס תוך כדי התרחשותו. מה אנחנו בונים פה? מה ישראלי בעיניך?

לא סתם אנחנו לא מאמינים, מבקשים להבין, רוצים הסברים. באחת הנבואות היפות של הנביא זכריה, מתוארת המציאות של שיבת ציון, הנס של קשישים וילדים חוזרים לרחובות ירושלים: "עֹוד ישְׁבוּ זְקֵ נִ ים וּזְקֵ נוֹ ת בִּ רְ חֹבוֹ ת יְ רוּשָׁ לִָים, וְ אִ ישׁ מִ שְׁ עַ נְ תּ וֹ בְּ יָ דוֹ מֵ רֹב יָ מִ ים. וּרחֹבוֹ ת הָעִיר יִ מָלאוּ יְ לָ דִ ים וִילָדוֹת מְ שַׂחֲ קִ ים בִּ רְ חֹבֹתֶ יהָ ". אבל אז מוסיף הנביא זכריה עוד משהו: "כִּ י יִ פָּ לֵ א בְּ עֵ ינֵ י שְׁ אֵ רִ ית ּמִ ים הָ הֵ ם, גַּ ם בְּ עֵ ינַ י יִ פָּ לֵ א, נאום ה'". לא רק אנחנו משפשפים עיניים בפליאה, גם אלוקים בעצמו חוזה עימנו בפלא הזה.

***

יש לי סקופ קטן על חתן התנ"ך העולמי החדש: הוא ניסה להתחרות בחידון ארבע (!) פעמים. צלצלתי לגלעד אברהמוף, בן 17, מנתניה, כדי לשמוע את כל הפרטים. ובכן: הוא התחרה בכיתה ט', והגיע למקום ה-9 בלבד בחידון המחוזי. בכיתה י' ניסה שוב, והגיע למקום ה-3 בחידון המחוזי. הוא לא התייאש וניסה שוב, ואז בגלל הקורונה צמצמו את מספר המשתתפים, והוא שוב נותר מאחור. הוא שקל לפרוש, אבל החליט להסתער בפעם הרביעית. התוצאה: גלעד הוא חתן התנ"ך העולמי. שאלתי אותו מה המסקנות שלו מהדרך שעבר, והוא מיהר כמובן לצטט שלושה פסוקים ולהסביר אותם בלשונו

 

• "כִּי נָפַלְתִּי - קָמְתִּי" (מיכה) – "אם אתה מסיק מסקנות מכל נפילה בחיים, אתה הופך אותה לירידה לצורך עלייה".

 

•  "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא) – "אי אפשר להתחיל ללמוד לחידון חודש לפני, צריך להשקיע בכך את כל השנה כולה. כך מה שהכי קשה זה לא ספר מסוים אלא עצם ההתמדה, האש התמידית".

 

 

 

• "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים) – "התנ"ך הוא הספר שלנו, היסוד, הקושאן, השפה, המצפן. כל העולם שואב ממנו השראה. הוא ממילא נמצא אצלנו בבית על המדף, ואני ממש ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו. תלכו בארץ עם אברהם, תעברו את הירדן עם יהושע, תשמחו בתקומת ירושלים עם ישעיהו, תחכימו עם משליו המדוייקים של שלמה, תשובו עם נעמי ורות לבית לחם, תבנו את חומת ירושלים עם נחמיה. התנ"ך הוא הספר היחיד שגם ילד בגן וגם פרופסור באוניברסיטה יכולים ללמוד ממנו עוד ועוד, לא כדי להיות חתן התנ"ך אלא כדי לזכות במשהו גדול יותר: חיבור לנצח".

 

                                                                 ***     
שמעתי אתמול קצת חדשות, וחשבתי שמה שהכי נדרש לנו כרגע הוא אמון. זה המכנה המשותף שקישר בין הידיעות השונות: אנחנו רוצים לחוש אמון, כך שאם רב חוטף מכות ברחוב ביפו, או נער חוטף סטירה ברכבת הקלה – המשטרה תטפל ותדע להפסיק זאת. רוצים לחוש אמון שאם חייל נפצע בצה"ל, פיזית ונפשית, אגף השיקום יטפל בו כמו שצריך. אמון שאם אנחנו מזמינים קינוח במסעדה בשרית, הוא לא יהיה חלבי. רוצים אמון בין הפוליטיקאים, שנראה שכל הזמן עובדים אחד על השני, וגם בין הפוליטיקאים לעם.
בשבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת קדושים. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מכריזה התורה, ואז מפרטת. זה לא החוק היבש, זו רוח הדברים. אלה היחסים בינינו, הרוח הטובה, הכבוד ההדדי, שיוצרים חברה מלאת אמון. הנה כמה דוגמאות מהפרשה. זה תלוי גם בנו:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.
לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא-תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. 
בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.
לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

נשמע כמו מצע מצוין, לתפארת מדינת ישראל.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות, וגם מדף https://www.facebook.com/SivanRahavNews".