1. ארכיאולוגיה עתיקה

היהודים נמצאים במרוקו לפחות 2,000 שנה, החל מחורבן בית שני, כאשר קרוב ל-30,000 יהודים ברחו לצפון אפריקה מפני חמת הכובש. אבל מקובל שהיו שם יהודים כבר קודם לכן, אולי אפילו כבר 2,500 שנה. העדות הקדומה ביותר לחיי יהודים במקום הן שתי מנורות־שמן, מן המאה ה-3 לסה"נ, בצורת המנורה בבית־המקדש, שנמצאו באתר ווליביליס, עיר רומית לשעבר בקצה הדרום־מערבי של האימפריה, כיום בסמוך לעיר פֶאסְ. גם מצבות יהודיות, חלקן בעברית וחלקן ביוונית, נמצאו באתר, אחת מהן מצבתו של "ראש בית הכנסת".

אחת משתי מנורות־השמן שנמצאו בווליביליס, כיום במוזיאון הארכיאולוגי ברבאט

2. תור הזהב של מחשבת ישראל

בעקבות הכיבוש הערבי הראשון בשנת 703, ירדה על מרוקו, ועל העיר פאס בפרט, רוח של סובלנות שמשכה אליה אוכלוסיה מגוונת, בכללה יהודים רבים אשר תרמו למקום בכישוריהם המסחריים. בעיר העתיקה התפתחה קהילה שוקקת ומשגשגת, שנודעה בשם "המדינה". מכאן צמח תור הזהב של הקהילה היהודית שבנמשך קרוב ל-300 שנה, מן המאה ה-9 לסה"נ ועד המאה ה-11, עם ישיבות שמשכו אליהן תלמידים מבריקים והוציאו מתוכן תלמידי־חכמים, פייטנים ובלשנים מן השורה הראשונה. הסובלנות של התקופה הזו הותירה חותם רב־עוצמה על תרבות מרוקו: "מוזיאון יהדות מרוקו" השוכן בקזבלנקה, הוא היום המוזיאון היחיד בעולם הערבי המוקדש ליהדות.

בית הכנסת אבן דנאן, פאס

3. ימים אפלים

אחת מן התקופות הקשות של רדיפת יהודי מרוקו היתה זו של שלטון אל־מֻוַואחִידוּן (צפון אפריקה, 1121-1269), שושלת מוסלמית קיצונית, שהיתה נחושה לכפות על כולם הקפדה על חוקי האסלאם וקיום אדוק של טקסיו. בפני היהודים ניצבה ברירה להתאסלם או למות, ורבים אכן התאסלמו או התאסלמו כלפי־חוץ (מה שהתאפשר תודות לדמיון החיצוני הרב שבין שמירת מצוות התורה למנהגי האסאלם). ההסטוריון היהודי־הספרדי יוסף הכהן כתב, בשנת 1557, על הרדיפה העזה "אחר אשר לא השאירו בישראל שריד ופליט מִתַּנְגָה [שבקצה הגבול הצפוני של מרוקו. א.ר.] עד אלמאהדיאה [100 ק"מ דרומית משם. א.ר.]". 

בשלב מסויים לא הסתפקו ה'מוואחידונים' בהצהרת היהודים על התאסלמותם, והם נדרשו לחבוש לראשיהם טלאי צהוב, מציבים את עצמם כיעד למטרות בוז ותקיפה חמורים מאלו של קודם.

בית הכנסת בית־אל קזבלנקה

4. ארץ מוצאו של הרמב"ם

רבי משה בן מימון, אחד מהוגי הדעות הידועים והמשפיעים ביותר בימי הביניים, התגורר בעיר פֶאסְ בשנים 1159-1165. הוא היגר אליה לאחר שנאלץ לברוח עם משפחתו מקורדובה שבספרד, שם נולד, מפני רדיפות האל־מֻוַואחִידוּן. (הרדיפות הללו הן אשר יביאוהו בהמשך לעזוב את פאס ולנוס מזרחה לכיוון מצרים). הוא שימש שם, בין השאר, כרופאו האישי של הסולטן, אבל עיקר מעלתה של העיר בא לה, על שום שבה חיבר הרמב"ם את חיבורו המונומנטלי "מִשְׁנֵה־תורה" - אנציקלופדיה הִלְכָתִית בת ארבעה־עשר כרכים המקיפה את כל חוקי התורה. בית האבן שבו התגורר, עדיין עומד על תילו. בפאס.

ביתו של הרמב"ם בעיר פאס, כאן חיבר את חיבור ההלכה האדיר שלו

5. מלאח - הרובע היהודי במרוקו

ה"מלאח" הראשון - הגירסה המזרחית לגטו, רובע מוגדר למגורי יהודים - הוקם בעיר פאס בשנת 1438 והתקיים עד לאחרונה. העילה המקורית היתה אתר קבורה של קדוש מוסלמי ששכן ב"מדינה", ואשר, על פי צו מלכותי, מי שאינו מוסלמי אינו רשאי לדור בסביבתו, ועליו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר. המילה "מלאח" פירושה מלח, מאחר והרובע היהודי החדש הוקם על גבי מרבץ מלח. אחרי ה"מלאח" בפאס, הוקמו עוד עשרות רובעי יהודים ברחבי מרוקו, אשר הפכו עד מהרה - תודות לחוש העסקי היהודי - לאזורי מסחר ושיווק שוקקים. ה"מלאח" מוקף היה בדרך־כלל חומה עם שער מבוצר, וממוקם בסמוך לארמון המלך או למגורי המושל, כדי לספק הגנה לתושבי הרובע מפני פרעות חוזרות ונשנות; שכן היהודים מילאו תפקיד חיוני בכלכלה המקומית. עד היום, מהווים המלאחים מקומות מסחר ויריד שוקקים והומי־אדם, ורבים משמות הדרכים המובילות אליהם, נושאים את זכרם של קהילות יהודיות שוקקות שחיו בהם בעבר.

הכניסה ל"מלאח" של פאס

6. שר יהודי

אהרן (הָרוּן) אִבְְּן בטאש, הוא אחד מן היהודים הרבים אשר הגיעו לעמדת שלטון גבוהה במרוקו - וזיר. אִבְְּן בטאש, שברח למרוקו מספרד מפני אימת האינקוויזיציה, השתקע בעיר פאס והפך לנאמנו ואיש חצרו של הסולטן עבדל אל־האק. בשנת 1464, לאחר תקופה ארוכה שבה שימש איש הכספים של החצר, מונה לוזיר. קשריו הם שהביאו למינויו של קרוב משפחתו, שאול אִבְְּן בטאש, לראש המשטרה ומנהל ארמונו של הסולטן.

אִבְְּן בטאש, שהטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה, הואשם על ידי מנהיגים מוסלמים בשימוש בכסף לתמיכה ביהודים מעוטי היכולת של העיר. בנוסף, הוא הואשם בהפרת "חוזה עומר" (המסדיר את קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין ה"דִ'ימִי" - האזרחים הלא מוסלמים - בארצות מוסלמיות) בכך ששירת במשרה גבוהה, רכב על סוס ונשא חרב. המנהיגים המוסלמים הסיתו את ההמון לפרוע ברובע היהודי, והסולטן והוזיר היהודי שלו הוצאו להורג.

בית הקברות היהודי במרקש

7. ענקי קבלה

מרוקו היתה ביתם של רבים מגדולי המקובלים של העולם היהודי, ביניהם רבי חיים בן עטר (1696-1743), הידוע בשם "אור החיים" על שם פירושו לתורה; ורבי אברהם בן מרדכי אזולאי (1570-1643), אשר חיבר פירוש לזוהר.

בין אתרי המורשת היהודיים במרוקו, האתר הפופולרי ביותר הוא קברו של רבי יהודה אִבְְּן עטר (1655-1733) בעיר פאס, שם שימש רב ראשי. רבי יהודה - קדוש וחסיד, מלומד בנסים, ונערץ בידי היהודים והמוסלמים כאחד - סרב לקבל משכורת מהקהילה עבור עבודתו.

מסופר שרבי יהודה אִבְְּן עטר נכלא בעוון שוא, על־מנת שהקהילה היהודית תפדה אותו בכופר, אלא שהסכום שנתבקש היה גבוה מדי ובני הקהילה לא הצליחו לאספו. כיון שכך נותר הרב בבור, עד שהמושל החליט להשליכו לגוב אריות. אלא שבמקום טרוף אותו, הצטופפו סביבו האריות והתבוננו בו ביראת כבוד בשעה שישב בשקט על האדמה והגה בתורתו. משספרו זאת השומרים למושל הוא מיהר לשחרר אותו וכיבדו כבוד רב.

קברו של רבי יהודה אבן עטר, פאס

8. הגנה על היהודים שלה

כמושבה צרפתית, מרוקו היתה נתונה לגזירות אנטישמיות מהצרפתים, בעלי בריתם של הנאצים במלחמת העולם השניה. בשנת 1941, סרב הסולטן מוחמד החמישי לגרש את 250,000 יהודי מרוקו למחנות ההשמדה של אירופה. חרף המאמץ להגן על הקהילה היהודית, נכפו כמה חוקים אנטישמיים על מרוקו, אשר אילצו יהודים שעבדו במשרות ממשלתיות, ברפואה, בבנקאות, ברוקחות, בעיתונאות, בהוראה ובסיעוד בבתי חולים לעזוב את מקומות העבודה שלהם. ב-7 בנובמבר, 1942, נחתו כוחות אמריקאים על חופי מרוקו כחלק מ"מבצע לפיד" והשתלטו על המדינה במהירות.

9. הקהילה הגדולה ביותר בעולם הערבי

בשנת 1948, לפני שהחלו בניה לעלות ארצה, מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-265,000 חברים, מה שהפך אותה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם הערבי בזמנה. שלוש סיבות לדבר: ראשית, נוכחות רבת־שנים של קהילה יהודית במקום בלא גירוש; שנית, ההגירה הגדולה של יהדות ספרד למרוקו בעקבות האינקוויזיציה בשנת 1492; ושלישית, למעט שלטון אל־מֻוַואחִידוּן החריג, מעולם לא נכפתה על יהודי מרוקו המרה בכפיה - כמו זו שנכפתה על מיעוטים ו"דִ'ימִי" אחרים - והם נהנו מהגנת המלך בתמורה לחובתם האזרחית.

10. הקמתה של מדינת ישראל

עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, פרצה סדרה של פרעות בערים אוג'דה וג'ראדה שבצפון־מזרח מרוקו, שבהן נרצחו 42 יהודים וכ-150 נפצעו מידי המוסלמים. אירוע זה הניע רבים להימלט מהמדינה. בשנת 1961, יצאה מדינת ישראל במבצע יכין [כשם אחד מעמודי הנחושת שהעמיד שלמה המלך בפתח בית־המקדש הראשון] - להעלאת יהודי מרוקו. עד שנת 1964, עזבו יותר

כיום חיים בישראל כמעט מיליון יהודים ממוצא מרוקאי

מ-97,000 יהודים את מרוקו, בעיקר לישראל, אשר בה כיום קרוב למיליון יהודים ממוצא מרוקאי.

כיום מתגוררים במרוקו כ-2,500 יהודים, רובם בקזבלנקה. לקהילה יש קשרים טובים עם מלך מרוקו, מוחמד השישי, המעודד סובלנות דתית. במרוקו ישנם עשרות בתי כנסת שמורים היטב ופעילים.