אוכלוסיית העולם נחלקת לשתי קבוצות עיקריות ביחס לסבל ממגפת הקורונה. לא, לא צעירים מול מבוגרים, גם לא אנשים מקבוצות סיכון ובעלי מחלות רקע מול בריאים כשור. אני מדבר על בעלי משקפיים מול כאלה שאינם.

נכון, כל האנושות עוברת תקופה מאתגרת של ריחוק חברתי, של קשיים כלכליים, של סגר, של ילדים תקועים בבית, כל אחד וההתמודדויות שלו. אבל אלו שלא מרכיבים משקפיים – יכולים לראות בימים אלה. זה מדהים. הם יוצאים בבוקר לרחוב, המסכה מעיקה, הריחוק החברתי מבאס, אבל ברוך פוקח עיוורים. פותחים את העיניים ומסתכלים. על הנוף, על המדרכה, על אנשים שחולפים על פניהם. אשרי חלקם. לעומתם, חלק משמעותי מאוד באוכלוסיית העולם - שאני לא יודע מה גודלו המדויק, אבל הוא בוודאי מונה מיליוני בני אדם - מתעורר בבוקר, מתלבש, מתארגן, עוטה מסכה, יוצא מהבית, ופתאום שדה הראייה שלו מיטשטש לגמרי. הבל הנשימות שלו עולה מתוך המסכה וממלא את עדשות משקפיו באדים.

למה נזכרתי בזה פתאום עכשיו, אחרי תשעה חודשי קורונה? כי בעוד שבתקופת האביב והקיץ מעט האדים היו מתנקים על ידי ניגוב קל של טישו, ימי הקור והגשם מחריפים את הבעיה בעשרות אחוזי טשטוש. אתה מנגב את העדשות והן שוב מתמלאות אדים. דמיינו שאתם נוהגים ברכב, בחוץ קר, בפנים חם, השמשה מתמלאת באדים ואין דרך להפעיל את המזגן במצב שמפשיר אדים. איך אפשר לנסוע ככה? איך אפשר ללכת ככה?

אני יודע, חנויות האופטיקה מוכרות לאחרונה מטליות מיוחדת כאלה שמונעות אדים, והן עושות עבודה לא רעה. הבעיה היא שהן משאירות מין ציפוי שיוצר כתמים על העדשות. טרם נמצא חיסון שפותר לגמרי את הבעיה. אז אם פגשתם אותי ברחוב בימים האחרונים, אמרתם לי שלום ולא החזרתי שלום, אל תיקחו את זה אישית. אני פשוט לא רואה אתכם ממטר.

בשבועות האחרונים אני שם לב לתופעה תיאולוגית מרתקת: הרבה יהודים סביבי, כאלה שאני מכיר כאנשים רציניים ויסודיים שמקפידים על קלה כחמורה, הופכים להיות מסורתיים. מסורת היא דבר נפלא כמובן, תשאלו את טוביה החולב. אבל אני מתכוון למסורתיים בקטע רע. לא מחויבים עד הסוף, חפיפניקים, לא רציניים.

תראו, זה שיש קבוצות באוכלוסייה שמהרגע הראשון לא הקפידו עלהוראות משרד הבריאות בנוגע לקורונה, את זה כמובן אני יודע. אבל אני לא מדבר עליהם עכשיו. אני גם לא מדבר על מכחישי קורונה הזויים. אני מדבר על אנשים נורמטיביים לחלוטין, אנשים שבמשך חודשים שמרו על ההוראות, וגם עכשיו הם די שומרים, אין להם משהו נגד, אין להם שום אידיאולוגיה או משנה סדורה, רק שעם הזמן הם הפכו להיות לייטים. פחות מקפידים. למה? כי אין כוח, די, נמאס. מומרים לתיאבון.

ואני לא יודע מה יותר חמור - אלה שהחליטו שהם יותר חכמים מהאפידמיולוגים ומומחי הבריאות בכל העולם, או אלה שיודעים טוב מאוד שקורונה היא לא שפעת ושחייבים להיזהר, אבל מה לעשות, אין להם כוח להתמודד. לאט לאט הם הידרדרו רוחנית ונהיו מסורתיים.

שומרי קורונה בלב.

בימים האחרונים, במקומות שונים, אני נתקל ביותר ויותר אנשים כאלה, ומפתיע אותי לגלות שהם לא מתביישים בצורת החיים החדשה שלהם. להפך, כמה מהם אפילו צחקו על ההקפדה שלי וניסו לשכנע אותי להפסיק להיות כזה אדוק־פיסטוק. לא היו להם נימוקים מיוחדים. סתם משפטים כמו "איזה כבד אתה" או "יאללה, לקחת קשה מדי את הקורונה, תרגיע", ועוד שלל משפטים לא רציניים.

אסור להכליל. גם בתוך שומרי המסורת יש גוונים שונים. לא כולם אותו דבר. למשל, יש כאלה שמקפידים על מסכה אבל לא שומרים נגיעה. הם יתעקשו לחבק אותך. בעיקר בשמחות. ושוב, אני מדבר על כאלה שבגדול שומרים. לא מפיריחוק. האירוע שלהם מחולק לקפסולות קטנות, הם מקפידים על ריחוק כמו שצריך, אבל אז ברגע שמגיע לשמחה אורח שהם ממש מתרגשים לראות אותו, הם ניגשים אליו, נופלים על צווארו, נושמים על צווארו, תוך כדי שהם ממלמלים ברגש "עזוב עכשיו קורונה,  תביא חיבוק!". כאילו הקורונה לא מדבקת בשמחות מרגשות. כאילו הקורונה לא מדבקת – בעיקר! – בשמחות מרגשות.

איך אני גאה להיות ברגעים האלה הבוק המעצבן שעומד במקום והורס את הרגע. כן, אני מקפיד. לא, לא לקחתי קשה מדי את הקורונה, אני לא היסטרי ברוך ה'. אני ישן טוב בלילה. אני פשוט עושה את מה שצריך לעשות - לא מוריד לרגע את המסכה ומקפיד על ריחוק חברתי גם במפגשים מרגשים. זאת התרומה המינימלית שלי, וגם המקסימלית, למלחמה העולמית במאבק, להצלת המבוגרים, לעזרה לצוותים הרפואיים, לשמירה על הסובלים ממחלות הרקע. וזה כל כך פשוט ולא דורש הקרבה מיוחדת (בטח למי שלא מרכיב משקפיים), שקשה לי להבין את אלה שהחליטו לאחרונה לפרוק עול רק כי נמאס.

ובתוך התסכול הזה יש גם רגעים משעשעים עם המסורתיים החדשים. למשל לשמוע אותם משתמשים במילה "קפסולה" כמין קלף מנצח. "זה בסדר, זה בסדר, אנחנו מאותה קפסולה", הם יגידו ואז יתחבקו עם בן דוד מדרגה רביעית. לא, חפיפניקים שלי, אתם לא מאותה קפסולה. אלא אם אתם גרים עם הבן דוד הרביעי באותו בית או לומדים איתו באותו שיעור בישיבה הסגורה. אחרת אתם סתם חרטטנים. "אנחנו מאותה קפסולה" זה ה"תאכלו, תאכלו, הכול בד"צ" החדש.

מתוך הטור ב"בשבע".