חזרנו השבוע הביתה. הדיילים עוד מנסים לחייך והסרטונים במטוס עוד מדברים על חופשות ותיירות, אבל לכולם ברור שבאנו הנה רק כדי להימלט על נפשנו. הנוסעים מנסים לשבת כמה שיותר רחוק זה מזה, אחד בכל שורה, ואף אחד לא בודק בדיוק מה המקום שכתוב על הכרטיס. העיקר להתרחק.

בדרך כלל אני שמחה על טיסות בלי וויי־פיי. הזדמנות לקרוא או להשלים שעות שינה. הפעם התקשיתי להתנתק, ושילמתי כדי להצליח לגלוש. ואז בתזמון מושלם ראיתי שכמה אנשים שלחו לי בווטסאפ את אותה ידיעה:

מכון מחקר מעריך כי ישראל היא המדינה הבטוחה ביותר בעולם מבחינה בריאותית ביחס לנגיף הקורונה. סינגפור במקום השני. בצד השני של הרשימה מופיעות עשר המדינות המסוכנות ביותר, וארצות־הברית מופיעה שם.

"אולי תחזרו?" כתבו החברים ששלחו את הידיעה. היה כיף לכתוב להם: "אנחנו בדרך".

קשה להסביר כמה המציאות באמריקה שונה. ספירת החולים, למשל. בארץ מנסים למפות, לעקוב, לכתוב לכל חולה מסלול ולהזהיר את מי שבא עימו במגע. בניו־יורק אנשים פשוט חולים בקורונה ומחכים שזה יעבור. שוב ושוב שמעתי משפטים כמו "כן, לגיסי יש עכשיו קורונה, וגם לחבר מהעבודה, הם בבית". לבתי החולים הרי מסוכן להגיע עכשיו והם לא מעלים עלדעתם לדווח או לעדכן מישהו.

משהו רקוב כבר זמן רב גם במערכת הבריאות בארה"ב, שרבים פשוט אינם חלק ממנה, וגם ביכולת של הממשל למשול, כלומר להוריד לשטח הוראות וליהנות מאמינות ומציות.

ויותר מכך: הקורונה באמריקה חשפה מחסור עצום לא רק בנייר טואלט אלא בסולידריות ובערבות הדדית. ביכולת לספר סיפור משותף בעל משמעות ולפעול לאורו.  הקולות באמריקה כעת הם עגומים וגם מרתקים.

לא מעט יהודים אמידים סיפרו לי שהם חוששים לא רק מהמחלה עצמה ולא רק מגל האנטישמיות המתגבר, אלא גם מביזה. העובדים העניים שלא קיבלו משכורת החודש פשוט יגיעו לשכונות שלהם לגנוב.

לא מעט ישראלים שהיגרו הנה מנסים לחזור כעת לארץ, לבדוק מהו המעמד ומהי הזכאות שלהם ושל ילדיהם. כמיליון ישראלים לשעבר יש בארצות־הברית, ועבור רבים מדובר בטלטלה, באכזבה. החלום האמריקאי מתנפץ. האומה החזקה בתבל, הבלתי מנוצחת, שהם רצו להפוך לחלק ממנה – מתפרקת לנגד עיניהם, ועולה השאלה איפה הבית האמיתי.

וביום רביעי הקרוב – משהו גדול יותר מכל זה: פסח. ליל הסדר. מדהים איך הקורונה חשפה את האהבה שלנו ללילה הזה. את הרצון להיות יחד, לא לוותר על אף משתתף, להעביר מדור לדור את הסיפור המשותףשלנו. השנה רבים יהיו לבד, או בהרכב שונה מהמתוכנן.

הנה דברים שיכולים להקל עליהם, שסיפרה לי השבוע שרל'ה גולדשמיד, שליחת חב"ד באי קוסמוי שבתאילנד. בשנה שעברה סיקרתי את ליל הסדר הגדול בעולם,  שהיא ובעלה מנהלים מדי שנה. 500,2 איש הסבו יחד לשולחן הסדר. גם השנה הם תיכננו אירוע דומה, אפילו גדול יותר. "כבר חודשים אנחנו עובדים על זה", היא מספרת. "הזמנו אוהלים, גנרטורים, צוות גדול. זו לוגיסטיקה אדירה, שמתחילים לעבוד עליה מראש השנה. עכשיו יש פה בתאילנד קונטיינרים עצומים, מלאים מצות ויין, שעומדים כאן באין דורש. לאט־לאט הבנו שהסדר יהיה קטן יותר, אבל רק השבוע הבנו כמה קטן: השנה השליחות שלנו היא לעשות את ליל הסדר עם משפחת גולדשמיד.

רק אנחנו, לראשונה. חמשת הילדים ייהנו מזמן ומתשומת לב מיוחדת, רק איתנו, בלי אלפי מטיילים ישראלים מסביב. זה דבר שלא חווינו מעולם. יהיה לנו 'והגדת לבנך' אמיתי. לרבים קשה מאוד השנה. הרבי מלובביץ', אחרי פטירתה של רעייתו הרבנית, בחר לערוך את ליל הסדר לבד. לא היו להם ילדים, והוא לא הסכים לבקשות של חסידים להצטרף אליו. וכך הוא שאל את עצמו 'מה נשתנה', קרא את ההגדה, שתה ארבע כוסות, והכל לבדו. המנהיג ששלח אלפי שליחים לערוך סדרים ענקיים למיליונים ברחבי העולם – ערך באותו זמן ממש את ליל הסדר הקטן בעולם.

הוא כנראה רצה ללמד אותנו על פנימיות, על אישיות עצמאית, על היכולת להיות עם עצמך, להזכיר שהלילה הזה יותר גדול וקדוש אפילו מהמסגרת החברתית והמשפחתית".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".