הבהלה אחזה במדינה עם התפשטות הווירוס. בתי ספר נסגרו וערים היו בבידוד. לא מדובר היה בחרדה בגלל וירוס הקורונה, אלא פורענות אחרת שהתרגשה על חולים מדור קודם: פוליו.

לפני 1955, כל קיץ חלה עלייה במקרי הפוליו בארצות הברית וברחבי העולם. קרוב ל- 50,000 אמריקאים נדבקו במחלה מדי שנה. ב- 1952, 3,000 איש מתו מפוליו בארצות הברית לבדה. המחלה (הידועה גם כ"שיתוק ילדים"), גרמה לזיהום במערכת העצבים המרכזית, שהוביל לחולשת שרירים ולשיתוק. ילדים במיוחד היו בקבוצת סיכון: אלפי ילדים נותרו נכים לצמיתות מדי שנה והמחלה המיתה בין 2-10% מהנדבקים בנגיף.

ב- 7 בספטמבר, 1937, מאמר בעיתון Milwaukee Sentinel המחיש את הפאניקה שחשו הורים רבים כשהם מנסים לשמור על בטחון ילדיהם: "צו האוסר על ילדים מתחת לגיל 7 להגיע לבתי ספר ומקומות ציבוריים אחרים נכנס אתמול לתוקף", הכריז המאמר, וציין כי "קיימת אפשרות של דחיית פתיחת כל בתי הספר אם תחול החמרה במצב…" הרשות לבריאות הציבור יעצה להורים להשאיר את ילדיהם הצעירים בבית, בחצר האחורית, ויעצה להם לא ללכת למסיבות, פיקניקים וחוף הים.

המשפחות ברחבי ארצות הברית והעולם תבעו לערוך מחקר של מחלה קטלנית זו, ובו בזמן שני רופאים יהודים צעירים הביאו לסדרה של פריצות דרך מדהימות, שהובילו בסופו של דבר למציאת תרופה לפוליו. ד"ר ג'ונאס סאלק וד"ר אלברט סייבין הצילו חיים של אלפים והגנו על מספר לא ידוע של ילדים מפני שיתוק וסיבוכים בריאותיים אחרים. חיסוני הפוליו שפיתחו שינו את פני החברה ופוגגו את עננת האימה שתחתיה חיו הורינו וסבינו.

המחקר המוקדם של אלברט סייבין

אלברט סייבין נולד בביאליסטוק, פולין, ב- 1906. בדומה ליהודים אחרים, התמודדה משפחת סייבין עם אנטישמיות קשה ואיום האלימות מעולם לא היה רחוק. ב- 1921, כשאלברט היה בן 15, הוריו - טילי ויעקב - חסכו מספיק כסף כדי להעביר את משפחתם לפטרסון, ניו ג'רזי, שם היו להם קרובי משפחה. אלברט לא ידע אנגלית, כך שבני הדודים שלו לימדו אותו את השפה כשהגיעו. אלברט, שהיה תלמיד מבריק, למד את השפה מהר כל כך עד שתוך שישה שבועות יכול היה להירשם לתיכון בפטרסון, שם הצטיין בלימודיו.

אחד הדודים של אלברט היה רופא שיניים והבטיח לממן את לימודיו של אלברט בקולג', אם ילמד גם הוא רפואת שיניים. אלברט נרשם לאוניברסיטת ניו יורק, אחת האוניברסיטאות היחידות שלא הקציבה מכסה לסטודנטים יהודיים. הוא אהב רפואה ומדע, אבל מהר מאוד הבין שרפואת שיניים לא בשבילו. במקום זאת, הוא הצליח לקחת על עצמו עבודות נוספות ולהשיג מספיק מלגות כדי לממן בכוחות עצמו את בית הספר לרפואה, שם הוא נכנס לתחום של מחקר רפואי ווירולוגיה.

הוא סיים את לימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו יורק ב- 1931. באותה שנה, זעזעה התפרצות גדולה של פוליו את העיר. סייבין החליט להקדיש את כל כולו למחקר הפוליו. הוא הוסמך כפתולוג ולמד בלונדון ובניו יורק לפני שעבר בסופו של דבר לסינסינטי ב- 1939, שם עבד בקרן המחקר של בית החולים לילדים בסינסינטי, במחקר נגיפי.

כשפרצה מלחמת העולם ה- 2, הפך ד"ר סייבין לסגן אלוף בחיל הרפואה, שם הוא חקר וירוסים המשפיעים על חיילי ארצות הברית ברחבי העולם, והגיע לכמה פריצות דרך מדהימות. אחד הנושאים המוקדמים שחקר היה "קדחת זבוב החול", מחלה שבה נדבקו חיילים אמריקאים בצפון אפריקה: ד"ר סייבין הדגים שהמחלה מופצת על-ידי יתושים וכי חומר דוחה יתושים יכול לסייע בהפחתת התפשטות המחלה.

 

בנוסף ערך ד”ר סייבין במהלך המלחמה מחקר חיוני של קדחת הדנגה, טוקסופלזמוזיס ודלקת המוח (אנצפליטיס), שכולם הטרידו את החיילים האמריקאים. הוא סייע לפתח חיסון נגד דלקת המוח, שניתן ל- 70,000 חיילים אמריקאים בקירוב, שהתכוננו לקראת פלישה אפשרית של יפן.

ד"ר ג'ונאס סאלק

ג'ונאס סאלק נולד ב- 1913 בברונקס, ניו יורק. משפחת סאלק הייתה משפחה יהודית ענייה עם ארבעה ילדים. אביו של ג'ונאס, דניאל סאלק, עבד בתעשיית הבגדים ואמו דוריס תמיד עודדה את ג'ונאס לעשות בחייו "משהו יוצא דופן".

מגיל צעיר הבין ג'ונאס שהוא רוצה לשנות את העולם באמצעות עריכת מחקר רפואי. הוא למד בסיטי קולג' בניו יורק ובדומה לסייבין, הלך לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. למרות שהיה מבריק, יהדותו של ג'ונאס הייתה מחסום להצלחתו ברפואה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. כשהגיש בקשה למלגה לעריכת מחקר רפואי, הוא ביקש המלצה מהמנטור שלו, ד"ר תומס פרנסיס, חוקר מפורסם של מחלות זיהומיות. ד"ר פרנסיס סיכם את המלצתו על ד"ר סאלק בהתייחסות לאנטישמיות שהייתה נפוצה מאוד באותם ימים: "ד"ר סאלק הוא בן לעם היהודי, אולם יש לו, לדעתי, יכולת טובה מאוד להסתדר עם אנשים".

משפחת סאלק

יחד עם ד"ר פרנסיס, ביצע ד"ר סאלק עבודה פורצת דרך שהובילה בסופו של דבר לחיסון נגד שפעת. המחקר שלהם זכה לתמיכה ונחשב תוספת פטריוטית וחיונית למאמצי המלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה. ד"ר סאלק הצטרף בהמשך לאוניברסיטת פיטסבורג והפך לראש תחום מחקר הווירוסים באוניברסיטה. בסוף שנות ה- 40 ובתחילת שנות ה- 50 - בדומה לחוקרים אחרים ברחבי העולם - הוא הפנה את תשומת ליבו לאחד ממשברי הבריאות הבוערים ביותר של התקופה: פוליו.

המירוץ לחיסון נגד פוליו

אלברט סייבין הגיע לתגלית מטלטלת: הפוליו נגרם על-ידי וירוס שחי ומשגשג במעי הדק של אנשים שנדבקו במחלה. הוא וחוקרים אחרים הבינו שחיסון עשוי למנוע את הווירוס מכניסה לדם, וכך תימנע ההתמקמות וההתפשטות שלו למעי הדק של החולים.

נערכו ניסיונות לתת מספר חיסוני פוליו, אולם הם הובילו באורח טרגי להידבקות ושיתוק ואף למוות של האנשים שקיבלו אותם. עם תחילת שנות ה- 50, מספר חולי הפוליו גדל והציבור דרש השקעת מאמצים רבים יותר במחקר ומציאת תרופה למחלה איומה זו. המירוץ לפיתוח חיסון יעיל נגד פוליו החל.

ג'ונאס סאלק היה חלק מצוות יוקרתי שבדק את כל מקרי הפוליו באמריקה. במהרה התברר לו שחיסון יעיל כלשהו חייב יהיה להכיל לפחות שלושה זנים של נגיפי פוליו. למרות שהיה אחד החוקרים הצעירים ביותר העובדים על חיסוני פוליו, ד"ר סאלק לא נרתע. בטחונו העצמי הרתיע אחרים לעיתים, אולם הוא היה בטוח שהוא וצוות המחקר שלו בכוון הנכון. סאלק הסתמך על המחקר העדכני לגבי פיתוח חיסונים ברקמת בע"ח תחת תנאי מעבדה, ותאים של נגיפי פוליו שגודלו בתאי כליות של קופים. לאחר מכן הוא הרג תאי וירוס אלה באמצעות פורמלין. מטרתו של ד"ר סאלק הייתה לפתח חיסון באמצעות תאי פוליו מתים אלה.

הדבר היה מנוגד לחוכמה הקונבנציונלית השלטת באותה תקופה, לפיה עדיף היה להשתמש בתאי פוליו חיים בחיסון. זו הייתה הדרך שבה הלך אלברט סייבין, והוא ניסה ליצור חיסון המשתמש בתאים חיים. לחיסון שלו היה יתרון של שימוש בתאי פוליו מוחלשים: מכיוון שהם לא היו אותם תאים שגרמו למחלה בבני אדם, המחשבה הייתה שהחיסונים ה"חיים" של סייבין יהיו בטוחים יותר. היה להם גם יתרון שניתן היה לתת אותם דרך הפה, במקום באמצעות זריקה כפי שהיה צורך לתת את החיסונים המכילים את הנגיף ה"מת". היריבות המקצועית בין סאלק וסייבין התפתחה ליריבות אישית, כשכל אחד מהם חש כי החיסון הפוטנציאלי שלו טוב יותר משל רעהו, והם השמיצו זה את עבודתו של זה.

ב- 1954, עם התהדקות המירוץ, נקט ג'ונאס סאלק בצעד דרמטי. החיסון שלו המכיל תאים "מתים" נבדק על בעלי חיים, אולם אנשי הממסד גילו חוסר רצון לבדוק אותו על בני אדם. ד"ר סאלק הזריק את החיסון שלו לעצמו - וכן לאשתו וילדיו. הם היו בני האדם הראשונים שחוסנו נגד פוליו באמצעות ההמצאה של סאלק. לאחר שלא היו לו תופעות לוואי, העולם דרש את החיסון שלו.

ב- 1954, ארגן מצעד הפרוטות שנועד לגייס תרומות למאבק בפוליו ניסוי בקנה מידה גדול למתן החיסון לילדים בגילאי 6-9. למעלה ממיליון ילדים השתתפו בניסוי. הורים הסתערו כדי לרשום את ילדיהם בתור להשתתפות. הניסוי זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, מה שגרם למדענים ולרופאים רבים להתנכר לד"ר סאלק, כי תפסוהו כמחפש תשומת-לב. עם זאת, האפשרות של מציאת חיסון נגד פוליו הלהיבה את האומה. מחצית מהילדים המשתתפים בניסוי קיבלה את החיסון של סאלק ומחצית קיבלה פלאסבו. בסוף הניסוי, התפרסם כי הניסוי של ד"ר סאלק הצליח: הוא מצא דרך למנוע את ההידבקות בפוליו.

ד"ר תומס פרנסיס, שפיקח על הניסויים של סאלק, כינס מסיבת עיתונאים גדולה באוניברסיטת מישיגן ב- 12 באפריל, 1955. למעלה מ- 50,000 רופאים צפו בשידור על גבי מסכים שאורגנו במיוחד. מיליוני אנשים הקשיבו כדי לשמוע את השידור ברדיו. בשידור הוכרז כי החיסון של ד"ר סאלק נמצא "יעיל ובטוח". בכל רחבי המדינה, אנשים פצחו בחגיגות. פעמוני הכנסיות צלצלו. אנשים התחבקו ופרצו בבכי. חברות התרופות החלו בייצור של מאות מיליוני מנות של החיסון של סאלק.

המשך מחקר הפוליו

למרות שהחיסון של ד"ר סאלק אומץ בהיקף נרחב, ד"ר סייבין המשיך לחקור את החיסון ה"חי" שלו. הוא ערך ניסויים גדולים מחוץ לארצות הברית, כדי שאנשים שכבר קיבלו את החיסון של ד"ר סאלק לא ייכללו ויטו את התוצאות. רבים מהניסויים של ד"ר סייבין התקיימו במזרח אירופה ובמדינות קומוניסטיות, שם נמצא שגם החיסון שלו יעיל למניעת פוליו.

ג'ונאס סאלק עם משפחתו

לד"ר סייבין היו מספר יתרונות על ד"ר סאלק. את החיסון של סאלק צריך היה להזריק וכמו כן הוא דרש מנות דחיפה נוספות. את החיסון של סייבין ניתן היה לקבל באמצעות הפה ולא היה צורך במנות נוספות. בנוסף, נראה היה כי החיסון ה"מוחלש" של סייבין "תופס", בדומה לווירוס רגיל, ומספק הגנה אפילו לאנשים שמעולם לא חוסנו. עד אמצע שנות ה- 60, החיסון של ד"ר סייבין הפך לחיסון המועדף בארצות הברית.

מאמצים נוספים

לאחר מיגור הפוליו, התפצלו חייהם של סאלק וסייבין לדרכים שונות ביותר. ג'ונאס סאלק עבר לקליפורניה ונראה שהתגלגל ללא מטרה הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. למרות שערך מספר מחקרים על איידס בשנות ה- 80, הוא מעולם לא התקרב להצלחה אשר לה זכה בעבודתו על חיסון הפוליו. אחד הפרוייקטים הגדולים שלו אחרי פיתוח החיסון היה הקמת מכון סאלק למדעי הביולוגיה בסן דייגו, שאסף תורמים ומדענים מובילים מתחומים שונים לעבודה משותפת על מטרות שיכולות להועיל למין האנושי.

אלברט סייבין ערך בהמשך מחקר על סרטן. הוא הפך לנשיא מכון ויצמן למדע ב- 1970, למרות שהיה עליו להתפטר מתפקידו שנתיים לאחר מכן בעקבות בריאות לקויה. אלברט סייבין נפטר ב- 1993 בגיל 86. ג'ונאס סאלק נפטר ב- 1995 בגיל 80. בזמן מותם, פוליו הייתה נחלת העבר, מחלה שהפכה לאייטם בספרי ההיסטוריה, הודות למחקרם המעמיק ולגאונות שלהם.

מורשת של שירות

לא ג'ונאס סאלק ולא אלברט סייבין רשמו פטנטים על החיסונים שלהם, למרות שאם היו עושים זאת, הם היו הופכים לעשירים מעבר לכל דמיון. ב- 12 באפריל 1955 הופיע ד"ר סאלק בטלוויזיה והכתב אדוארד ר. מורו שאל אותו מי בעל הפטנט של חיסון הפוליו שהוא פיתח. סאלק השיב, "ובכן, האנשים, הייתי אומר. אין על זה פטנט. אפשר לרשום פטנט על השמש?" בכך שהם לא הרוויחו מהחיסונים שלהם, ד"ר סאלק וד"ר סייבין סייעו להבטיח שהחיסונים יישארו זמינים ולא יקרים ובתפוצה נרחבת.

הנדיבות והגאונות של שני רופאים אלה עוררה השראה בדור של אמריקאים. ב- 1983 אובחן ד"ר סייבין עם שיתוק הולך ומחמיר. למרבה האירוניה, האדם שעשה כל כך הרבה כדי להציל אחרים מפני שיתוק סבל משיתוק בעצמו במשך שנתיים. אחרי שאובחן, דיווח העיתון שיקגו טריביון על מחלתו וציין את כתובת מגוריו, תוך הצעה שהציבור ישלח לו אגרות החלמה מהירה ויודה לו על כל עבודתו.

למעלה מ- 100,000 איש כתבו לד"ר סייבין. ילדי בית ספר מקומי התנדבו לסייע לו לספור את המכתבים ולענות להם. אשתו של ד"ר סייבין הסבירה: "כשאני מקריאה לו אותם, אני בוכה… כל האנשים מודים לו… כשאני מקריאה לו את כל המכתבים, אני בקושי יכולה להמשיך". ד"ר סייבין סיפר לכתב: "אני לא יכול לתאר לך את ההרגשה שזה נותן לי. זה גורם לי להרגיש שמה שעשיתי היה בעל ערך. תמיד יש לך ספק מסוים אם מה שעשית בחייך הוא באמת משמעותי… אנשים שוכחים. אבל המכתבים האלה… כל עוד אני חי, המכתבים האלה נותנים לי תחושת אושר".

שני חוקרים חלוצים אלה שינו את העולם ומגיע להם ששמם ייזכר.