ערב הבחירות המכריעות האלה, אפשר לחוש את עומק התיעוב בין שני המחנות, את השנאה, את ההקצנה. את ההרגשה בכל צד שאם המחנה השני ינצח - זה יוביל לחורבנה של המדינה.

אני מדברת כמובן על ארצות־הברית, לא על ישראל. אני פה רק כמה חודשים, אבל שואלת הרבה אמריקאים מקומיים אם זה תמיד היה כך. התשובה היא לא. זו הפעם הראשונה שאנשים אומרים את צמד המילים "מלחמת אזרחים", ושמעתי את הביטוי הזה שוב ושוב לאחרונה.

פעמים רבות לפני הרצאות שלי מבקשים ממני לפני כן "לא לדבר על זה". "זה" הוא כמובן טראמפ. יש מקומות שבהם השם שלו הוא כמו וולדמורט מהארי פוטר. הס מלהזכיר. אני לא יכולה לחשוב על מקום בישראל שבו לא היו מרשים לי לומר את המילים נתניהו או גנץ.

אנחנו הישראלים לא מסכימים, אבל נהנים לריב ולהתווכח. המחלוקת עזה, אבל ברור שהיא מתנהלת בתוך המשפחה, בתוך המדינה. כאן התחושה לעיתים היא שיש שתי מדינות לשני עמים.

בישראל אולי אין ממשלת אחדות, אבל כל משפחה היא ממשלת אחדות קטנה. כמעט בכל חמולה שתבדקו תמצאו הצבעה למפלגות שונות לגמרי. בארצות־הברית אני שומעת יותר ויותר על חברויות שבאו אל סופן, על ניתוק קשרים בתוך המשפחה, על סעודות ליל סדר או חג הודיה שהתפוצצו באמצע, כי מישהו התחיל לדבר על פוליטיקה.

וזה עוד לפני שדיברנו על הסוגיה היהודית הבוערת. טראמפ נחשב לנשיא האוהד ביותר לישראל, אבל השנוא ביותר על היהודים הליברלים. סנדרס, המועמד הדמוקרטי המוביל שכנראה יהיה היהודי הראשון בהיסטוריה שירוץ לתפקיד, מעורר התנגדות עזה גם בקרב היהודים הדמוקרטים. חלקם רואים בו סוג של קורבין. אם שניהם ירוצו כאן זה נגד זה, "בייס" נגד "בייס", קשה לשער כיצד צד אחד יוכל בכלל לקבל ניצחון של הצד האחר.

לאחרונה התפרסם סקר כי 62 אחוז מהדמוקרטים במדינת ניו־המפשייר מעדיפים שהאנושות תיכחד מאשר שטראמפ ייבחר לכהונה שנייה. בדקתי, זו לא מתיחה.

אז עין אחת שלי צופה בעדכונים כאן, ובמקביל עין לציון צופייה - ורואה את שיח ה"אנחנו" ו"הם" הזה מחלחל גם אלינו. החברה הישראלית עוברת אמריקניזציה בהרבה תחומים. את אמזון אפשר לייבא, אבל בתחום הפוליטי אני ממש מתפללת שלא נהיה אמריקה.

תספר כאן הפעם על פרשת השבוע מרינה כץ. היא עלתה מקישינב, מולדובה, בשנת 1991 .היום היא רואת חשבון שמתגוררת בגבעת שמואל עם בעלה וחמשת ילדיה. כך היא כתבה לי השבוע:

"לפני 30 שנה, לקראת העלייה שלנו מברית־המועצות, התחילו ישראלים לשלוח חבילות למרכז הקהילתי היהודי בקישינב. אנחנו, בני הנוער הציונים והצמאים לכל דבר שקשור לישראל, התנפלנו על החבילות וחילקנו בינינו את התכולה בהתרגשות. היו שם ספרי ילדים, שרשרות מגן דוד, תמונות נוף של ישראל, דגלים, פוסטרים עם כיתובים בשפה העברית ועוד.

כל פריט שלקחתי הביתה נתלה מיד על קירות חדרי, למורת רוחם של הוריי שדאגו מהאנטישמיות המסוכנת באותה תקופה. באחד המשלוחים מצאתי פוסטר ענק צבעוני עם סמל מדינת ישראל ומעליו כתובה מילה בעברית, שכמובן לא הבנתי. הנחתי שמדובר במילה עוצמתית ובעלת משמעות כמעט קדושה, ולחבריי שבאו לבקר הסברתי שמדובר במילה סודית שאני לא יכולה לגלות להם. באותה תקופה התחלנו ללמוד עברית בסיסית אצל שליחי עלייה. באחד השיעורים הראשונים למדנו מילים מתחום המזון: חלב, לחם, סוכר, חביתה... הופה, חביתה!

זיהיתי שזאת המילה שכתובה מעל הסמל של המדינה בחדר שלי. הייתי בהלם. הרגשתי כמעט נבגדת. ככה הישראלים צוחקים עלינו? הם גרמו לי לתלות חביתה על חצי קיר בחדר? הייתי בכזאת סערת רגשות עד שהפסקתי ללכת לשיעורים. כמה שבועות אחרי זה עלינו בבוקרשט על מטוס לתל־אביב, וכמה חודשים אחרי העלייה, כתלמידה בתיכון בכפר חסידים, רכזת העולים קראה לי לחדרה לדרוש בשלומי. ושם בחדרה, תוך כדי שיחה, אני רואה לפתע את הפוסטר מהחדר שלי. סמל של המדינה ומעליו מילה, בגדול. התרגשתי. קמתי, התקרבתי וניסיתי לקרוא את המילה: הביתה! לא חביתה, הביתה. לימים הבנתי שזו לא רק שגיאה לשונית. על מנת להגיע הביתה באמת צריך לעשות דרך, ללמוד, להבחין בדקויות, לא לשפוט.

בפרשת תרומה, כל אחד מתבקש לתרום ולהשתתף בבניית המרכז הרוחני של העם, באמצע המסע במדבר. רש"י כותב על כך: 'ועשו לשמי בית לקדושה'. כלומר, אצלנו המקדש הוא גם בית. היהדות, המסורת, היא לא משהו זר ומנוכר שכופים עלינו, היא בית. 70 שנות קומוניזם ניסו למחוק לנו את הזהות אבל אנחנו לא שכחנו, ועכשיו אנחנו חוזרים. חוזרים הביתה".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".