מורה אחת אמרה לי פעם שיש ארבע מילים שמאפיינות את התקופה הזו: "אני", "כאן", "עכשיו" ו"הכל". לכן ט"ו בשבט, שחל היום, הוא אחד הימים הכי חשובים שיש. הוא יוצא נגד ארבע המילים האלה. את חג האילנות לא חוגגים באביב אלא בחורף. לא בזמן שבו הכול כבר פורח ובשל, אלא בזמן שבו עוד לא רואים את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכול כאן ועכשיו, אלא יוצאים מעצמנו אל הטבע. צריך לשתול, להשקות, להשקיע, לחכות, להאמין.

ההתבוננות הזו בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שדברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מיידי, ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. זה נכון כמעט בכל תחום משמעותי: זוגיות, חינוך ילדים, שיפור האישיות והמידות, לימודים ועוד. בעידן שבו מחכים בקוצר רוח לראות שני "וי" כחולים בווטסאפ, אנחנו מקבלים פעם בשנה תזכורת למצרכים הכי חשובים שיש: אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה אכן מביאים בסוף תוצאות ופירות. ט"ו בשבט שמח.

*  *  *

גם בגולה, צריך לחשוב איך להניע תהליכים שיחלחלו עמוק ויניבו פירות.

הייתי בפלורידה, בקהילת הישראלים. "הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג שמסיע אותי לבוקה רטון. "אתה אוהב את השיר הזה של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי־אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב־800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני 30 שנה, של המשפחה ש"מיד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה.

אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

יש בארצות־הברית כמיליון ישראלים לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי־ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים עזבו את הארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ־150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי־ אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף ההרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא היה יכול לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיניי.

הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?". מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות ומ https://www.facebook.com/SivanRahavNews