זה היה ה- 25 בדצמבר בתל אביב והכל התנהל כרגיל. משרדי הממשלה, החנויות והבנקים כולם היו פתוחים. ובימים שלפני כן לא היו קניות תזזיתיות, אינסוף מסיבות או מוסיקה של חג המולד. אי אפשר היה לפספס את חגיגות החנוכה. בכל מקום הרחובות והחנויות היו מלאי סביבונים וחנוכיות ואילו המאפיות הציעו שפע של סופגניות ולביבות. במהלך שמונת ימי החנוכה הוזמנתי לחמש חגיגות של הדלקת נרות, אכילת מאכלי חג ושירת שירי חנוכה.

בתור יהודיה ילידת קנדה, היה זה שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי בכל חיי קודם לכן. הרגשתי שייכת לתרבות המיינסטרים. זה הרגיש טוב.

אני גאה בהיותי קנדית. תמיד הייתי אסירת תודה על המזל הטוב שנפל בחלקי להיוולד שם, על החופש הרב שהיה לי ועל ההזדמנויות להמציא את עצמי בכל פעם מחדש, להיות מה שאני רוצה להיות. הוריי הגיעו מפולין בגיל העשרה, לפני המלחמה. גדלתי כשאני מוקפת בקהילה היהודית העשירה ומלאת החיים של מונטריאול, שממנה כמעט לא הייתה לי סיבה לצאת. הלכתי לבית ספר יהודי, חייתי בשכונה שהייתה ברובה המוחלט יהודית וכל חבריי והוריהם של חבריי היו יהודים. הייתה לי תחושה נוחה של שייכות לאותה קהילה. עם זאת, הרגע המכונן בו חוויתי את עצמי כ"אאוטסיידרית" ולא שייכת לקהילה הגדולה יותר, הגיע כשהייתי בת 16.

בבית הספר התיכון שלי התקיימה תחרות של דיבור בפני קהל, כשהזוכה אמור היה לייצג את בית הספר בתחרות של כל בתי הספר בעיר, שהתקיימה באוניברסיטת מקגיל. המורים שלי עודדו אותי להשתתף. הייתה זו השנה שבה נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה והובא לישראל למשפט. החלטתי שנושא הנאום שלי יהיה לכידתו ומה שהיא מייצגת לגבי הכרה ברשע וחיפוש אחר צדק.

פתחתי בציטוט של אייכמן עצמו: "אקפוץ לקברי צוחק, בידיעה שאני אחראי למותם של חמישה מיליון יהודים. הדבר מעניק לי סיפוק יוצא מן הכלל". בסוף הנאום, 500 התלמידים לערך שהיו באולם, רובם יהודים, נעמדו על רגליהם ומחאו לי מחיאות כפיים סוערות. לא זכיתי בתחרות. המורים שהיו השופטים בחרו במקומי בנערה שנושא הנאום שלה היה תסרוקות.

אחת השופטות, שהייתה המורה שלי לאנגלית, הרגישה שאני זכאית להסבר. היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי שלמרות שהנאום שלי ללא ספק היה הטוב ביותר, הם לא יכלו לאפשר לי לייצג את בית ספרי באוניברסיטת מקגיל כיוון שהנושא שלי היה "יהודי מדי". באותו זמן הייתי צעירה מכדי להבין באופן מלא את השערורייתיות וחוסר הרגישות של הערה זו, או את האירוניה הטמונה בה. המסר שלקחתי איתי היה שאני לא שייכת, שהחברה היהודית אינה מוערכת ושעליי לשמור על פרופיל נמוך ביחס ליהדותי אם אני רוצה להצליח בחיים.

אחרי השנה הראשונה שלי באוניברסיטה ביליתי את הקיץ בקיבוץ בישראל. הייתה זו חוויה מרגשת ומשנת-חיים. בישראל הייתי חלק מהמיינסטרים למרות שלא נולדתי כאן. מה שהיה חשוב היה שאני חולקת זהות עמוקה עם העם והמדינה. מה שהרשים אותי יותר מכל היה מה שנתפס בעיניי כנורמליות של חברה זו. יהודים עשו הכל. הם היו חקלאים. הם לכלכו את ידיהם באדמה ונסעו על טרקטורים. הם היו נהגי אוטובוס. הם היו חיילים. הם בנו כבישים ובניינים. הם היו גאים וחזקים וחדורי תחושת מטרה ברורה. הם היו שמחים וחסרי פחד. ראיתי דרך שונה של הוויה. רציתי להיות כמו היהודים האלה.

חזרתי למונטריאול עם תפיסה רחבה יותר של עצמי כיהודיה. בגלל הקשר שלי לישראל, הרגשתי בטוחה וחזקה יותר. הייתי יותר מאשר בת למיעוט דתי, אלא הייתי חלק מעם בעל היסטוריה עתיקה, שכעת יש לו  מולדת. היה לי חלום מעורפל לחזור לישראל לגור שם לאחר שאסיים את לימודיי. במקום זאת, התחתנתי, התחלתי קריירה, ילדתי ילדים, עברתי לוונקובר, התגרשתי, פתחתי עסק – בקיצור, החיים קרו. למרות ששלחתי את ילדיי לבית ספר יהודי, לא הצלחתי למצוא את מקומי בקהילה היהודית בוונקובר. במשך השנים התרחקתי יותר ויותר מהיהדות, למרות שלישראל עדיין היה שמור מקום חם בלבי. 

ברנדה יבלון

הפכתי לשחיינית נלהבת במקורות מים טבעיים, מאחר שהאוקיינוס השקט היה מול הבית שלי. חיפשתי מקום לשחות בו בחודשי החורף. קליפורניה ומקסיקו כבר היו אופציות שחוקות. בעודי מחפשת בגלובוס, קלטתי: ישראל נמצאת במזרח התיכון. שכרתי דירה ליד חוף הים בתל אביב למשך חודשיים. לא יכולתי לדעת שמה שהחל כגחמה יהפוך להגשמה של חלום ישן.

אמנם שחיתי בים התיכון, אולם גם התחברתי לרשת גדולה ומורחבת של בני דודים שידעתי שהם קיימים, אך מעולם לא פגשתי את רובם המכריע. מיד נעטפתי בחיבוקה החם של משפחה – חיבוק שאין דומה לו. חגגתי עמם שבתות וחגים. הם הכירו לי את עושרה של התרבות הישראלית דרך מוסיקה, תיאטרון, אמנות ואוכל. וכמובן, השיח הפוליטי הנוכח תמידית, מכל הספקטרום של שמאל וימין, עם דיונים משולהבים בכל התכנסות. הקשבתי בכבוד, בידיעה שאנשים אלה לא רק מדברים אלא גם פועלים. הם דיברו מתוך מציאות שחוו בזמן מלחמה, כשסיכנו את חייהם, מתוך היכרות אינטימית של מוות וסכנה ובניית מדינה שהמשך קיומה מעולם לא היה מובן מאליו. 

למרבה המזל, ובאורח פלא, זכרתי את העברית שלמדתי בבית הספר בתור ילדה ועם שימוש יומיומי, השפה השתפרה במהירות. הדבר אפשר לי להעמיק את החוויה בדרך שאינה נגישה לתייר הממוצע.

כשחזרתי לקנדה, הרגשתי שכבר אין לי מה לעשות שם. הבנתי שאני חווה משבר זהות. מי אני? עדיין הייתי אני, אבל בשחור לבן. השארתי את האני הצבעוני, הבהיר והתוסס יותר בארץ ישראל.

בשנה שלאחר מכן חזרתי לארץ לשלושה חודשים. ולארבעה חודשים בשנה שלאחר מכן. חברה מוונקובר שביקרה אצלי בישראל ציינה שאני נראית מאושרת יותר, פתוחה יותר, אותנטית יותר. חשבתי על דבריה רבות.

התבהר לי יותר ויותר שאני רוצה להפוך לאזרחית ישראלית. אולם היה לי קשה לוותר על קנדה, ארץ הולדתי שאני אוהבת ושגם בה יש לי שורשים. למרבה המזל, גם קנדה וגם ישראל מאפשרות אזרחות כפולה. הפכתי לאזרחית ישראלית לפני 4 שנים ואני מחלקת את זמני בין שתי המדינות שאני אוהבת. ואני זוכה לשחות במקורות מים טבעיים כל השנה.

ככל שאני מבלה בישראל זמן רב יותר, החוויה הופכת להיות עשירה יותר. בספטמבר האחרון הייתי בישראל לראשונה ביום כיפור, היום הקדוש ביותר לעם היהודי. למרות שאני מחשיבה את עצמי ליהודיה לא דתית, רציתי ממש לחוות את המנהגים המקומיים. כשהלכתי ברחוב כשפניי מועדות לבית הכנסת, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. אנשים זרמו מבתיהם ונפגשו ברחוב דיזינגוף, אחד הרחובות המרכזיים בתל אביב. היו אלפי אנשים, רבים לבושים בלבן, המסמל טוהר. פניהם של כולם היו מועדות לבתי כנסת שונים. אף רכב נוסע לא נראה באופק. למרות מסה גדולה זו של אנשים, הייתה תחושה של שקט באוויר. חשבתי לעצמי שזה היה כנראה דומה למדי למה שהיה בתקופת בית המקדש. והנה זה קורה בתל אביב של 2019.

מאז שהפכתי לאזרחית ישראלית, העולם הרחב הפך להיות מקום פחות מסביר פנים ליהודים. אנטישמיות והתקפות גלויות על יהודים הפכו לדבר שבשגרה. ניסיונות להכחיש את הלגיטימיות של ישראל בתור מדינה ריבונית הפכו למדיניות הן מזרמי הימין והן מצד השמאל, גם אם פירוש הדבר לשכתב את ההיסטוריה, התנ"ך ולהתעלם ממצאים ארכיאולוגיים.

ככל שהעולם הופך להיות עוין יותר, כך אני מרגישה יותר צורך לחיות בישראל. זהו המקום היחיד בעולם שבו לא גורמים לי להרגיש שאני יהודיה מדי.