חלק מהמאכלים הנפוצים ביותר, שאנו מתייחסים אליהם היום כאל מובנים מאליהם, לא היו תמיד כל כך קלים להשגה. פעמים רבות, סוחרים יהודיים או אנשי עסקים יהודיים הכניסו מוצרים בסיסיים אלה לשווקים חדשים. קחו לדוגמה ארטישוקים – במשך שנים האיטלקים קראו לירק זה בשם "אוכל יהודי", כיוון שיהודים הביאו אותו לארצם. בספרד, היהודים הכירו לשוק את החציל. ירק זה היה כל כך מזוהה עם היהודים בזמן האינקוויזיציה הספרדית, כך שאכילת חציל שימשה אפילו בסיס להאשמת אדם בהיותו יהודי בהיחבא.

להלן שישה מזונות נפוצים נוספים שהפכו לפופולריים בזכות היהודים.

גידול תפוזים באירופה

באופן מפתיע, חג סוכות סייע להפוך את התפוזים לפופולריים באירופה. מכיוון שיהודים משתמשים באתרוגים כדי לחגוג את חג הסוכות, היהודים בדרומה של אירופה היו מומחים בטיפול בעצי הדר ופרדסים. (למעשה, בתקופה הכאוטית שאחרי נפילת האימפריה הרומית, היהודים נחשבו לעם היחיד שהמשיך לגדל פירות הדר באירופה). כשסוחרים ערבים החלו לייבא את התפוזים הראשונים מהודו לאירופה כדי למכור אותם בימי הביניים, מגדלי פירות הדר יהודים הוסיפו את הפרי החדש לפרדסים שלהם.

במהרה, הפכו התפוזים למאכל יהודי ספרדי ששימש לעוגות, תבשילי בשר וסלטים. היסטוריון האוכל גיל מרקס כותב ש"לא היה זה צירוף מקרים שמרכזי גידול פירות ההדר בימי הביניים תאמו ישירות את ריכוזי האוכלוסיה היהודית" (ציטוט מתוך Encyclopedia of Jewish Food מאת גיל מרקס, בהוצאת John Wiley & Sons, 2012). סוחרים יהודיים הביאו תפוזים – וכן אתרוגים ושאר פירות הדר – לקהילות יהודיות בצפון אירופה, שם נחשבו לפינוק נחשק ביותר. בחלק מהקהילות האשכנזיות, תפוז היה מתנת חנוכה פופולרית. בהמשך הכניסו היהודים הספרדים את גידול פירות ההדר גם לדרום אפריקה ולקריביים.

בשנים האחרונות, הכניסו רוכלים יהודים את התפוזים לשווקי ענק במערב אירופה. בספר על עניי לונדון שיצא לאור ב- 1851, כותב המחבר הנרי מייהיו ש"סחר התפוזים היה, לפני שנים לא רבות, מוגבל כמעט לחלוטין לילדים היהודים ששמרו מרחק מהנערים הנוודים שהתהלכו ברחובות" (London Labour and the London Poor מאת הנרי מייהיו, 1861).

מוכרים יהודים מכרו תפוזים מסלסלות או בדוכנים ברחובות הומים, ובהמשך נכנסו לשווקים סיטונאים ולשווקי הייבוא, וכך הבטיחו שהתפוזים יהפכו זמינים בכל רחבי אירופה ומעבר לה.

נוסחה סודית לווניל

הווניל הוא יליד החוף המזרחי של מקסיקו, ובמשך שנים האינדיאנים הטוטונקים והאצטקים עיבדו אותו ובישלו אותו עם פרחי הווניל הריחניים. וניל מפתח את ניחוחו הערב לחך רק אחרי שבועות של עיבוד אינטנסיבי: שפים אינדיאנים פיתחו טכניקות סודיות ביותר לבישול וניל, וסירבו לשתף את הכובשים האירופאיים בידע שלהם. אולם כן שיתפו בסודם כמה סוחרים ומתורגמנים יהודים.

היהודים – הן יהודים ספרדים והן האנוסים ששמרו על זהות ומנהגים יהודיים בסתר כדי לחמוק מהאינקוויזיציה הספרדית והפורטוגזית – שימשו תכופות כמתרגמים במאות ה-16 וה- 17. היהודים בעולם החדש דיברו לרוב הולנדית, ספרדית ואנגלית, ולימדו את עצמם גם כמה שפות של ילידים, כך שהיה ביקוש גבוה ליהודים בקרב הסוחרים. חלק ממתורגמנים אלה זכו באמונם של האינדיאנים.

הלא-ילידים הראשונים שייצרו וניל היו דוד ורפאל מרקדו, אחים יהודים שהתיישבו במה שהיום ידוע בתור גינאה הצרפתית, והקימו שם מפעל לעיבוד סוכר. הרשויות ההולנדיות המקומיות אסרו עליהם לייצר סוכר, כך שהאחים מרקדו פנו לווניל במקום זאת. קשה מאוד לגדל וניל, אך האחים מרקדו – ותוך זמן קצר גם יצרנים יהודים אחרים – פיתחו שיטות כדי להפוך את הווניל למוצר בר-קיימא מבחינה מסחרית.

יהודים ספרדים החלו לייצא וניל לקהילות יהודיות באירופה. יהודים אשכנזים נכנסו גם כן לתחום הסחר בווניל ובמשך שנים הייתה תעשיית הווניל מזוהה הדוקות עם יצרנים יהודים, שמעולם לא פרסמו ברבים את סוד ייצור הווניל. רק באמצע המאה ה- 19 הצליחו סוחרים צרפתים להבריח צמחי וניל מחוץ למקסיקו, לקולוניה הטרופית טהיטי. בסופו של דבר, השליטה היהודית בתעשיית הווניל דעכה ככל שהווניל הפך להיות נפוץ ופופולרי יותר וככל שההתקדמות המדעית באירופה אפשרה לאנשים לייצר וניל בקלות רבה יותר (למידע נוסף, עיינו ב- Encyclopedia of Jewish Food מאת גיל מרקס, בהוצאת John Wiley & Sons, 2012).

רופא יהודי נותן מרשם לעגבניות

עגבניות הן פרי של העולם החדש, שהוחזר לאירופה על-ידי הכובשים הספרדים במאה ה- 16. בשעה שעגבניות הפכו במהירות לפופולריות באימפריה העותמאנית ואומצו בשמחה על-ידי טבחים במזרח התיכון, כולל יהודים, נדרשו שנים לתושבי מערב אירופה להתחיל לאכול אותן.

עגבניות היו צמח פופולרי לגידול, אך רק למטרות יופי, ונחשבו מסוכנות לאכילה. אירופאים רבים חשבו שעגבניות הן רעילות, בחלקו כיוון שהן זן ממשפחת הסולניים, המכילה צמחים רעילים, וכן כיוון שהסועדים נהגו לאכול מתוך צלחות פיוטר (סוג של מתכת), שהגיב בצורה שלילית לחומציות שבעגבניות וגרם לטעמים לא נעימים ואפילו למחלות.

אחד המערביים הראשונים שהכיר בערכן התזונתי הגבוה של עגבניות היה רופא יהודי שחי בעיירה הקולוניאלית ויליאמסבורג שבווירג'יניה במאה ה- 19, בשם ד"ר ג'ון דה סקוויירה. הוא טיפל באביו של תומס ג'פרסון והיו לו כמה רעיונות מתקדמים. ד"ר דה סקוויירה האמין שעגבניות מלאות בוויטמינים והמליץ על אכילת עגבניה אחת מדי יום. ד"ר דה סקוויירה הותיר רושם על משפחת ג'פרסון, ותומס ג'פרסון הקשיב לעצתו של ד"ר דה סקוויירה. יום אחד, הודיע תומס ג'פרסון שהוא יאכל עגבניה בציבור. קהל התאסף וציפה לתוצאות שליליות. אלה לא הגיעו ועגבניות החלו להיכנס לתפריט בווירג'יניה ומעבר לה. (מתואר בספר Notes on an Early Virginia Physician: Dr. John de Sequeyra: The Portuguese-Jewish PHysician of Colonial Williamsburg מאת רוברט שוסטק, בהוצאת American Jewish Archives, 1971).

הבאת הקפה למערב

פולי הקפה, שמקורם באתיופיה, שימשו להכנת משקאות בתימן בימי הביניים. משם, המנהג של שתיית קפה התפשט צפונה, והפך לפופולרי במזרח התיכון. שנים לאחר מכן, יהודים היו בחוד החנית של הבאת הקפה למערב אירופה. הם הציגו משקה טעים זה לצרכנים אירופאיים והחלו להקים בתי קפה, בהם ניתן היה לטעום אותו וליהנות ממנו.

יהודים בעיר האיטלקית ליבורנו פתחו את בתי הקפה הראשונים באירופה ב- 1632. הם הפכו להצלחה מסחררת ובמהרה, יהודים, כמו גם טורקים וארמנים, פתחו בתי קפה בהולנד ובצרפת ועודדו את יצירת הדור הראשון של שותי קפה באותן ארצות. בית הקפה הראשון באנגליה היה פרי מוחו של איש עסקים הידוע בשם "יעקב היהודי", שפתח את פונדק אנג'ל באוקספורד ב- 1650. ארבע שנים לאחר מכן, יהודי נוסף בשם סירקואז ג'ובסון פתח את בית הקפה השני באנגליה בקרבת מקום.

שוקולדים צרפתים

שוקולד עשוי מפולי קקאו, שמקורם ממקסיקו. חוקרים אירופאים נתקלו במשקה בשם זוקלטל (xocalatl), משקה מר עשוי מאותם פולי קקאו, שהיה פופולרי בקרב האצטקים. במאה ה- 17, מתיישבים אירופאים התחרו במקסיקו בייצור ובייצוא פולי הקקאו והמוצרים המופקים מהם. רבים מסוחרים מוקדמים אלה היו יהודים ספרדים. המפעל המסחרי הראשון בעולם לייצור קקאו נוסד בסוף המאה ה- 17 על-ידי בנימין דקוסטה דה אנדרדה, יהודי אנוס מפורטוגל. כשבנימין גורש מקולוניה צרפתית בקריביים, הוא עבר לאי קורקאו, שהיה תחת שלטון הולנדי, שם יכלו יהודים לחיות בגלוי, והחל לייצר קקאו. נראה כי רבים מלקוחותיו היו יהודים אירופאיים, שהחלו לגלות חיבה כלפי מוצרי השוקולד המוקדמים.

מרכז ייצור השוקולד באירופה במאה ה- 17 היה הגטו היהודי בבאיון, צרפת. יהודים עברו לבאיון מפורטוגל לאחר הקמת האינקוויזיציה הפורטוגזית ב- 1536. הם הביאו עמם את קשריהם העסקיים עם סוחרים ביבשת אמריקה ולמשך זמן מה, הפכה באיון למרכז סחר שופע עם איי הודו המערבית, וייבאה שוקולד ומוצרים אחרים לצרפת.

היהודים בבאיון ערכו ניסויים וערבבו את פולי הקקאו המרים עם סוכר, חלב, וניל ומרכיבים נוספים, כדי ליצור שוקולדים טעימים ומתוקים. הם בנו את מפעלי השוקולד הראשונים באירופה ובמהרה הפכה באיון למוקד הטירוף החדש לשוקולד שסחף את צרפת. לא-יהודים שהתגוררו ליד באיון החלו גם כן לייצר שוקולד, ויצרנים נוצרים החלו להפעיל לחץ על הממשלה הצרפתית כדי שתמנע מהיהודים למכור שוקולד ולהתחרות בעמיתיהם הצרפתים. ב- 1691, אסרה הממשלה הצרפתית על יהודי באיון למכור שוקולד לנוצרים.

ב- 2013, הכירו רשויות צרפת בתרומת הקהילה היהודית מהעיר באיון והודו לה באופן רשמי על הבאת השוקולד לצרפת 500 שנה קודם לכן. "כיוון שזכינו ליהנות מפרי עמלם של היהודים, הייתה זו חובתנו להודות להם, אך גם להשיב על כנה אמת היסטורית: אחרי שהם הביאו את השוקולד לצרפת, יהודי באיון גורשו בהדרגה מתעשיית השוקולד במאה ה- 17 על-ידי אותם אנשים שלמדו מהם את הכל" הסביר ז'אן-מישל ברטה, שהיה אז ראש האקדמיה לשוקולד בבאיון.

המצאת הקיווי

פרידה קפלן החלה לעבוד בעסק המשפחתי של בעלה למכירת פירות וירקות בלוס אנג'לס ב- 1955, כיוון שהשעות היו גמישות והיא יכלה לבלות יותר זמן עם ילדיה הקטנים. כבתם של פליטים יהודים מרוסיה, היא הייתה חלק ממשפחה קרובה. מוכרים אחרים בלוס אנג'לס התייחסו לפרידה כאל עוף מוזר, ובכל פעם שהגיע פרי או ירק לא ידוע לשוק, הם היו מעבירים אותו לפרידה. היא פתחה חברה משלה בשם Produce Specialties, Inc. ב- 1962, והתמקדה בייבוא והפצת פירות וירקות שלא היו מוכרים בארצות הברית.

פרידה קפלן

אחד הלקוחות הראשונים שלה היה קונה מסולט לייק סיטי שזה עתה חזר מניו זילנד וטעם שם פרי טעים בשם "דומדמניות סיניות". הפרי לא היה זמין בארה"ב והוא תהה אם פרידה תוכל לייבא אותו עבורו. פרידה הזמינה משלוח, אבל לא חשבה שמשהו בשם דומדמניות סיניות יימכר בארה"ב. כיוון שהפירות גודלו בניו זילנד, היא קראה להם במקום זאת בשם "קיווי". נדרשו בערך 18 שנה, מעריכה פרידה, כדי שהקיווי יהפוך פופולרי בארצות הברית, אולם ב- 1986 היא כבר מכרה מיליוני טון קיווי מדי שנה.

קיווי אינו הפרי היחיד שפרידה קפלן הביאה לארה"ב ותרמה לפופולריות שלו. היא הכניסה גם את האבטיח ללא גרעינים, דלעת ספגנטי, פלפל הבנרו, אפונת סוכר, חיקמה (בטטה מקסיקנית) וענבי "שמפניה" (שהיא העניקה להם את שמם – קודם לכן הם נקראו דומדמניות זנטה) לשוק האמריקני. פירות וירקות אלה, שבעבר לא היו זמינים או נמכרו רק בחנויות אתניות ייחודיות, הפכו כיום לפופולריים ונגישים בכל מקום – הודות לפרידה קפלן ועסק הייבוא החדשני שלה.