אליוט קוסגרוב, הרב הקונסרבטיבי של קהילת "פארק אווניו", עלה על הבימה ביום כיפור האחרון ונשא את אחד הנאומים הנוקבים על מצבה של יהדות התפוצות. הוא פתח במילים נרגשות על פועלו של הרבי מלובביץ', ואז הגיע למנה העיקרית (אולי לא הדימוי המתאים ליום כיפור):

"הדברים שאמרתי עד עתה לא הופכים אותנו לבית כנסת של חב"ד", אמר בחיוך לקהל, "אבל ביחס לקיום מצוות - בחזית הזאת אני עם אחיי החב"דניקים. הרבי מלובביץ' צדק ביחס לכיוון שאליו יהדות אמריקה הלכה.

אנחנו חיים בעידן של חירות, שאף דור לפנינו לא היהיכול אפילו לחלום עליה. אנחנו קהילה שנהנית מברכה כלכלית, פוליטית וחברתית. אבל מה שטוב ליהודים, לא תמיד טוב ליהדות. הרבי מלובביץ' הבין את זה היטב לפני 70 שנה. רשת הביטחון שלנו כיהודים באמריקה כללה תמיד שלושה רכיבי זהות, שכבר אינם מספיקים לנו: ראשית, השואה. השואה כבר לא יכולה להיות בסיס לזהות יהודית, אישית או לאומית. למעלה מ־70 שנה חלפו.

שנית, ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, אנטבה, תקיפת הכור בעיראק - אנחנו יודעים שזה כבר לא מה שמחזיק את הדור הצעיר שלנו. דעותינו לגבי ישראל עצמה חלוקות היום, וגם אחרי ביקורים בסגנון 'תגלית' לא מקבלים תשובה למה לחיות כיהודי פעיל ואכפתי אחרי שחוזרים מישראל. ישראל כבר אינה יכולה לבדה לבסס זהות יהודית, אישית או קולקטיבית.

שלישית, אנטישמיות. גם האנטישמיות אינה מספיקה.

אי־אפשר עוד לסמוך על שנאת האחרים, כדי שהזהות שלנו תשרוד.

"כך שהשואה, ישראל והאנטישמיות, שלושת המרכיבים שתמיד יכולנו לסמוך עליהם, כבר אינם יציבים. לכן אנחנו צריכים מצוות. עליי להבהיר: אני לא מדבר על להיות נדיב או אצילי או על ערכים יהודיים כלליים. אני מדבר על כשרות, על תפילה, על לימוד תורה, על צדקה, על תפילין, על נרות שבת. אני מדבר על המחויבות היהודית,

על מעשים מובחנים ומובדלים מבחינה יהודית. אני מדבר על מצוות. והיום אני אומר לכם משהו שנמנעתי מלומר כל השנים: אני מבקש מכם לעשות מצוות".

אכן, הסיפור של יהודי אמריקה אינו הכותל המערבי, אלא החוף המערבי. הסיפור הוא לא רק מה שקורה בישראל אלא בעיקר מה שקורה בבית - ההתבוללות,  הניכור, האדישות, הבורות, בכל הזרמים ובעיקר בקרב הקבוצה הגדולה ביותר, אלה שלא שייכים לזרם כלשהו.

מה יבטיח שתהיה בכלל יהדות באמריקה בעוד 50 שנה?

והאם הנאום הוא חישוב מסלול מחדש של הזרמים הליברליים, בחזרה אל יותר מחויבות הלכתית?

את הנאום סיים כך: "מצוות הן השפה המשותפת ששמרה עלינו בין יבשות ותקופות. זה הניצוץ שמאיר את הנשמה היהודית. מצוות הן אוצר המילים הקדוש של היהודי כדי לבטא את יחסיו עם הנשגב. יש סיבות רבות לקיים מצוות, היום אבקש מכם לשקול את הסיבה הבסיסית ביותר - מצוות כמעשה חיובי של זהות עצמית יהודית. הן זיהוי עצמי מלא גאווה: מה לאכול, איך לנצל את הזמן, איך להציג את עצמנו בפני העולם. אין אקט יותר מלא בהעצמה ובתקווה מאשר קיום מצווה. אל תגידו לי שאין לכם זמן לריטואלים כאלה. החיים מלאים בריטואלים, מיוגה דרך דיאטה ועד מרתון. שאלו פעם את הוגה הדעות פרנץ רוזנצווייג אם הוא מניח תפילין.

הוא ענה: 'עוד לא'. בואו נגרום לכך שהשנה הזו תהיה השנה. אל תגידו, 'עוד לא'".

אלה הן כנראה הפרשות המרתקות ביותר: בראשית, נח, לך לך. בהתחלה התורה מתארת את הגרסה האוניברסלית, בלי עמים ומדינות, אבל זה לא מצליח. השיר "אימג'ן" של ג'ון לנון כאילו מלווה את הפסוקים שמתארים את גן עדן, את קין והבל, את תיבת נח, את מגדל בבל, אך האנושות בגרסה הגלובלית הזאת נכשלת. זה לא עובד, מהחטא הראשון בגן עדן דרך הרצח הראשון בין האחים ועד לחברה האלימה והמושחתת שנח חי בה. גם הניסיון להקים את מגדל בבל, שראשו מגיע השמיימה - קורס. מה הפתרון? למה העולם כולו לא יכול לחיות יחד? הפתרון הוא אברהם. מתוך הריסות מגדל בבל צומחות לאומיות, זהות ומורשת. פתאום יש עם ויש מקום, יש שפה ויש ארץ, יש תורה ויש אומה. רק כך אברהם אמור להביא לבסוף ברכה לעולם כולו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".