לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קול הדממה

קול הדממה

אחת מסעודות השבת השמחות ביותר שלנו הייתה כשאירחנו קבוצה של בני נוער חרשים.

מאת

אני לא אוהב שתיקות מעיקות. אני אוהב את חילופי הרעיונות המהירים שמלווים שיחה מלאת חיים. אך לצערי, כשחזרתי הביתה מבית הכנסת בליל שבת האחרון עם שלושה אורחים שהזמנו לסעודה, ארבעתנו לא החלפנו מילה בדרך. היתה שתיקה מעיקה.

זה לא שלא היה לנו מה להגיד. האורחים שלי היו חרשים. אלה היו שלושה נערים בני 15 שלמדו בישיבה מיוחדת לנערים חרשים.

אבל כשפתחה אשתי את הדלת לקראת השבים מבית הכנסת, התחילה השיחה המיוחלת לקלוח, כמעט כבמטה קסמים. אשתי מתורגמנית לשפת סימנים. היא יכולה להשמיע את קולם של הבחורים הצעירים האלה עבורנו – אלה שלא מסוגלים לשמוע אותם.

בעזרתה, למדתי במהירות על האורחים שלנו. פניו של יהושע משדרות אושר, והוא אוהב את הכלבלב שלנו, כי הוא מזכיר לו את הכלב שלו בבית.

דוד שולט ב-6 שפות – צרפתית, עברית, ואנגלית, וגם שלוש מערכות שפת הסימנים שלהם (כן, לכל שפה יש שפת סימנים משלה, וכן, יש גם חרשים שיכולים להשתמש בקולם).

משה עלה ארצה מארגנטינה עם בני משפחתו לפני מספר שנים. הוא שולט בספרדית, עברית ואנגלית ובשפות הסימנים שלהן.

במשך הסעודה מצאתי את עצמי חושב בפעם הראשונה על דברים שבתור "אדם שומע" נראים לי בדרך כלל מובנים מאליהם. למשל, כשאמרתי את הקידוש, תהיתי אם האורחים שלי יכולים בכלל לשמוע אותי. ואם לא, איך אני יכול לפטור אותם בברכה? מכיוון שהנחתי שהם יכולים לקרוא שפתיים, אמרתי את הקידוש לאט, ביטאתי כל מלה בבירור, וראיתי שהנערים עוקבים בזהירות ובעקביות אחר תנועות השפתיים שלי.

ידיה של אשתי נכנסו לפעולה נמרצת, וקולה ביטא את מחשבותיהם של האורחים. השיחה סביב השולחן קלחה כמו בכל ליל שבת אחר – אם לא יותר

למרות שאחד הדברים האהובים עלינו בשבת הוא שירת זמירות, האם יהיה זה חוסר רגישות למצבם של האורחים שלנו אם נתחיל לשיר? מצד הזהירות הכרעתי נגד שירה.

שלא תחשבו ששולחן השבת שלנו היה שקט: ידיה של אשתי נכנסו לפעולה נמרצת, וקולה ביטא את מחשבותיהם של האורחים. השיחה סביב השולחן קלחה כמו בכל ליל שבת אחר – אם לא יותר. אי אפשר היה שלא לחשוב איזה דבר מדהים הוא שפת הסימנים. המציאו אותה רק לפני כמה מאות שנים, והיא נתנה לאנשים חכמים, מוכשרים ורגישים אפשרות לתקשר, בעוד שבעבר לא היו זורקים לעברם מבט.

שיקום עולמו של שלמה

דוגמא טובה לכך הוא ילד בשם שלמה, שיצא לי להכיר בעבר. הוא נולד בתימן למשפחה יהודית-מסורתית. לאחר מחלת ילדות קשה במיוחד שעבר בגיל שמונה, איבד שלמה את זכרונו ואת שמיעתו גם יחד. בבת אחת הפך העולם סביבו לחסר היגיון, והמנהגים היהודיים שלמד מאביו במהלך חייו הקצרים הפכו זרים ומוזרים.

אביו הראה לו איך הוא מניח תפילין, אבל לא יכול היה להסביר לבן שלו מה הוא עושה, וכמובן לא להעביר את היופי שעומד מאחורי המצווה. שלמה היה הולך לבית הכנסת עם משפחתו, אבל לא יכול היה לשמוע את החזן, לא לעקוב אחר התפילה וגם לא עוד לקרוא או לבטא את המילים העבריות! הוא חש כמו זר בביתו ונכרי בדתו.

היהדות בבסיסה מועברת מאב לבנו, ממורה לתלמידו – חלק ניכר ממנה עובר במסורת שבעל פה, ומי שאינו יכול לשמוע, נמצא בעמדת נחיתות ברורה.

אחרי מספר שנים מלאות תסכול, שלמה חש שהוא לא מסוגל להמשיך לחיות עם הוריו בתימן, והוא עבר לגור עם אחותו בניו-יורק. הוא התחיל ללמוד בתיכון ממלכתי שכלל עזרי לימוד לחרשים, אך לא חינוך יהודי. כשהרב חיים צבי קאקון, מנהלה של ישיבת נפש דוד, שמע את הסיפור, הוא מיהר לניו-יורק לשכנע את שלמה להצטרף לבית הספר שלו בטורונטו. לאחר משא ומתן, מעט לחץ והרבה עידוד מבני משפחתו, שלמה הסכים.

סוף סוף לימדו אותו בשפה שיכול היה להבין, ושלמה חזר מייד ללימודי היהדות ולשמירת המצוות. סוף סוף ניתן היה ללמד אותו על מטרת המצוות, והתשובות היו מאירות. הוא סיים את לימודיו בתיכון בהצלחה והגיע לארץ, כאן הוא ממשיך את לימודיו בישיבה. לאחרונה, זכה שלמה לעשות דבר שבעבר לא העלה בדעתו שיוכל - הוא התחתן.

הנערים החרשים האלה, שיכלו לבחור לכעוס על הדרך שבה נהג בהם ה', נראו מאוד מאוזנים. כל כך בוגרים. כל כך שמחים!

מה שהכי הרשים אותנו בכל הבחורים האלה – שלמה, יהושע, משה ודוד – זאת האישיות החזקה שלהם. במשך השנים, זכיתי לעבוד עם בני נוער רבים במסגרות שונות, וגיליתי שחלקם, למרות שלכאורה יש להם "הכל", מדוכדכים לעתים קרובות, עצובים ואפילו כועסים במידת מה. בקיצור – הם בגיל ההתבגרות. אבל הנערים החרשים האלה, שיכלו לבחור לכעוס על הדרך שבה נהג בהם ה', נראו מאוד מאוזנים. כל כך בוגרים. כל כך שמחים!

במהלך סעודת ליל השבת שלנו, סיפרו לנו הנערים דברים שלמדו בישיבה על פרשת השבוע. אשתי יכלה לבטא את ה'חידושים' שלהם בעומק התורה, רעיונות שעליהם חשבו בעצמם. אחר כך הבנו שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה ניתנה להם הזדמנות לשאת דברי תורה – רעיונות בפרשת השבוע – לאנשים שומעים, ליד שולחן השבת. זהו כוחה של שפת הסימנים.

כשהסעודה הסתיימה והנערים קמו ללכת, איחלתי להם שבת שלום. אבל הפעם הם לא היו צריכים לקרוא את שפתיי – אז, כבר ידעתי איך להגיד את זה בשפת הסימנים. במשך הערב למדתי כמה מילים ומייד הכנסתי את הלקסיקון החדש שלי לפעולה. לאחר כמה דקות, גיליתי שאני מנהל שיחה ישירה עם ידידיי החדשים, אך עושה זאת בדממה. ולא היה שום דבר מעיק בשתיקה הזאת. זאת הייתה שתיקה ששווה זהב.

16/8/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) אלומה, 25/8/2009 16:56

מדהים!

ממש עברה בי צמרמורת. יישר כוח!

(7) אנונימי, 20/8/2009 13:00

מקסים ומצמרר!

תבורכו!

(6) , 18/8/2009 12:00

לא מזמן הייתי בחתונה של זוג חירשים-אילמים, והייתה חופה מאוד מרגשת, כמובן בעזרת מתורגמנית שתירגמה את כל החופה לשפת הסימנים בהקרנה על מסך ענק.

(5) , 17/8/2009 11:32

צמרמורת

מרגש מאוד..

(4) אנונימי, 16/8/2009 21:15

השלימות שבחוסר השלימות

כולנו נולדים עם "פגמים" כאלה ואחרים ולרוב יש ביכולתנו להחביא את הליקוי מעיניהם של אחרים. יש לי בן חרש-ילד מושלם. קיבלנו אותו בתחושה של שלימות. זה הילד כפי שהוא ואנחנו אלה שצריכים ללמוד להתאים עצמינו אליו. הילד שלנו מדהים. בעל מידות טובות, בעל רצון אדיר לחוות אמונה ואהבה כלפי כל היצורים בעולם, בעל הכרה בגדלות השם והכרה שהוא עצמו ילד שלם. השלמות שלו היא כפי שהוא. הילד הזה כמו שאר ילדנו הוא המתנה המדהימה שהשם נותן לנו וכאן הרווחנו שיש לנו ממי ללמוד. יישר כח על הכתבה מחממת הלב.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub