רק צילום רנטגן הפריד ביני לבין גיבוס ידי הימנית.

למזלי, זה היה רק גיד שנמתח, והוטל עליי לנוח במשך כמה ימים.

לא לנהוג; לא להקליד; לא לצחצח את השיניים כמו שצריך; לא להדיח כלים או לעשות כל דבר יומיומי אחר, שתמיד נראה לי מובן מאליו.

האם אנחנו מרגישים בכלל כמה אנחנו צריכים משהו כל עוד הוא נמצא ברשותנו... או רק כשהוא חסר?

אנחנו שוכחים...

נפצעתי בשלושת השבועות, בתקופה העצובה ביותר במעגל השנה היהודי, שבה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש על כל משמעויותיו, ונזכרתי בפסוק המוכר בתהלים "אם אשכחך ירושלים, תשכח [יד] ימיני". (תהלים קל"ז, ה)

אף פעם לא חשבתי על זה קודם, אבל מה זאת אומרת "תשכח ימיני?"

ראיתי כמה פירושים מעניינים.

אף אחד לא יכול לדמיין את עצמו מתפקד בלי יד ימין, ולא הגיוני שנוכל לשכוח אותה. באותה מידה לא יתכן שנשכח את ירושלים, מושג הארוג אל משמעות הווייתנו היהודית.

בשביל יהודי, לשכוח את ירושלים זה כאילו לשכוח את אלוקים, מכיוון שאלוקים נמצא תמיד מימיננו – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט." (תהלים ט"ז, ח)

הסבר נוסף הוא שאלוקים אומר מילים אלה לעם ישראל. כלומר, הוא נשבע שלא ייטוש את ירושלים לנצח. שהאפשרות שהוא יעשה דבר כזה, היא כמו שבן אדם ישכח את יד ימינו.

ירושלים היא יד ימינם של היהודים.

יש ביניהם קשר טבעי מובנה.

נכון, אנשים מצליחים להסתדר עם יד אחת או עם חסרונה של גף אחרת, אבל זה לא המצב האידיאלי. נכון, כל עוד לא נבנה בית מקדש בירושלים, אנחנו חיים בחסר רוחני וגשמי. אבל זה לא המצב האידיאלי. זה לא המצב הטבעי.

ימיני לוחצת את ידו של לקוח... מעבירה את המילים אל הדף... מרימה כוס שתייה אל פי...

וכשנוכל להבין שגם ירושלים יכולה לטלטל אותנו, לעורר אותנו ולרומם אותנו הרבה מעל ומעבר למה שאנחנו עכשיו, רוב הסיכויים שנזכה לשוב לבית מקדשנו במהרה בימינו.