יש לי הרבה מה לומר על הכותרת הראשית של השבוע: מה עוללו לילדה בת .7 החל מהזעם ברשתות על התקשורת, דרך הזעם ברשתות על מי שזעם על התקשורת, ועד לחשיפת המחדלים העגומים של המשטרה בתיק.

יש כאן כל כך הרבה סימני שאלה: למה חוסר האמון בין הציבור הישראלי לבין המדיה כה גדול, ואיך אפשר לתקן? למה חוסר האמון בין הימין והשמאל כה גדול - עד כדי האשמות נוראות באי־אכפתיות כלפי מקרה כזה - ואיך אפשר לתקן? איך יכול להיות שתיק מנוהל בכזאת רשלנות, לכאורה, שמחייבת את פתיחתו מחדש, והאם זה קורה בעוד מקרים שלא עלו לכותרות כי הם לא היו אייטם פוליטי?

איך ייתכן שכל כך הרבה פרטים נחשפו, בעוד המשפחה התחננה לצו איסור פרסום? ולמה הפוסטים הכי ויראליים הם לא אלה שעוסקים בדבר הכי חשוב, בעיקר העיקרים: איך להגביר מוגנות ומודעות אצל ילדים בכל הנוגע לתקיפות?

תיכננתי להקדיש את הטור כולו לכל המוגלות שהפרשה הזאת חשפה, עד שהגיעה בפייסבוק הפנייה של נעמה. היא תיכננה לבוא לשיעור השבועי שלי בירושלים, וכתבה לי כך:

"יש לי שאלה קצת מוזרה. אני אשמח להגיע לשיעור השבוע, אבל רציתי לדעת אם תדברי על הפרשה של הילדה בת ה־7 .בתור אחת שעברה פגיעה, זה גרם לי לטריגר די רציני ואני מחפשת מקום סטרילי. אני יודעת שזה חשוב לדבר על זה, אבל אני אישית מנסה להימנע. תודה ויום טוב". אחר כך הוסיפה: "אני מניחה שלי זה עוד קל יחסית, כי אין לי בעיה לדבר על מה שעברתי, אבל עבור אלה שעוד בשלב ההסתרה - השבוע הזה עוד יותר קשה. קוראים לזה 'טראומת משנה'. זה מציף מחדש את הכל".

הבטחתי לה שיהיה לה "מרחב מוגן", ושלא אדבר על כך. אבל מה היא ונפגעות כמוה עברו השבוע? לא מהדיווח עצמו, אלא מהרזולוציות, מהווליום, מהטינופת שעפה פה בין המגזרים?

מרבים להזהיר פה לפני יום העצמאות מפני זיקוקים, בגלל הלומי- קרב. אולי נזהיר וניזהר קצת יותר עם זיקוקים כאלה, בגלל נפגעי תקיפה?

       *                                              *                                               *

היום הוא יום השנה לקרב סולטן יעקב, במלחמת לבנון הראשונה. 37 שנים חלפו, אבל זהו יום השנה הראשון שבו יש למשפחתו של זכריה באומל קבר לעלות אליו, לאחר החזרת גופתו. כך כתב לי המחנך הרב אלעד ברנד:

"בימים אלה, בישיבה התיכונית בקיבוץ שעלבים, למדו יותר מ-100 נערים לעילוי נשמתו של זכריה. הם כולם ערכו סיום מסכת, בערב חגיגי משותף. סיפורו נלמד בכל הכיתות ונגע בלבבות. העובדה כי גופתו נמצאה אחרי כל השנים יחד עם הציצית שלו, העניקה כוח לכל אחד להתחזק במצווה הזו, וגם הדפסנו לכולם חולצה בסיום הפרויקט לזכרו. הערב המרגש נערך לא רק סמוך ליום השנה לנפילתו, ולא רק סמוך לחופש הגדול, אלא גם בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת שלח, שבה מוזכרת לראשונה מצוות הציצית. וכך קראנו בשבת בבוקר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. כלומר, הציצית אינה 'עוד מצווה', היא אמורה להיות תזכורת תמידית לכל המצוות והערכים שלנו. יש פרשנים שמסבירים שמיד לאחר חטא המרגלים – ניתנה לנו מצוות ציצית, כדי שלא נתבלבל כמוהם ונשכח מהי משימתנו. התלמידים יצאו לחופש הגדול כשהם מחוברים לסיפורו של זכריה, ללימוד תורה ולמצוות הציצית, בתקווה שהערכים האלה ילוו את כולנו גם בחופשה".

מתוף הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" ומדף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews/