קודם כל, יום ירושלים שמח! אנחנו לא חוגגים רק את שחרורה של ירושלים. אנחנו חוגגים גם את הצלתה של תל אביב. מי שהיה כאן בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים – יודע לספר. כל קיומה של ישראל הצעירה היה בסכנה ב-1967. מדינתנו בת ה-19 גם ניצלה, גם גדלה פי כמה, וגם חזרה לחבלי ארץ תנ"כיים.

שנית, בגלל התגשמות החלום. אלי ויזל, חתן פרס נובל, אמר פעם שירושלים מחברת בין איש לרעהו באופן שקשה להסביר. כשיהודי מבקר בה בפעם הראשונה, הוא אמר, זוהי אינה הפעם הראשונה. הוא שב הביתה. חברה שלי, עולה מאתיופיה, סיפרה לי לפני שנים איך בכל פעם שהיא והאחים שלה ראו בילדותם באדיס-אבבה חסידה עפה בשמיים, הם נהגו לצעוק לה: "חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים?". נתן שרנסקי סיפר פעם איך כשהואשם יחד עם חבריו בבגידה ב"אימא רוסיה", הם התבקשו על ידי בית המשפט לסכם את טיעוניהם. שרנסקי אמר אז: "לבית המשפט הזה אין לי מה לומר, אבל לעם ישראל ולאשתי אני אומר: לשנה הבאה בירושלים". אנחנו חיים בתוך נבואה בת אלפיים שנה, שמתגשמת.

ושלישית, וחשוב מכל: אנחנו שמחים היום בגלל גודל האתגר העכשווי. בגלל הצ'אנס האדיר שקיבלנו דווקא בדור שלנו. זכינו בפיס, ועכשיו, מה עושים עם האוצר? המשימה שלנו היא להפוך את כל האנרגיה הזו, את כל השבועות והכמיהות והתפילות בנות אלפי השנים – לתכל'ס. שירושלים של מעלה וירושלים של מטה יתחברו. שהמקום הזה אכן יבשר על תרבות אלטרנטיבית לעולם כולו. אנחנו בדרך. חנה זמר, עורכת העיתון "דבר", כתבה בעיתון אחרי כניסת הצנחנים אל הכותל: "בא לציון גואל. אלפיים שנה, שמונים דורות, פנו יהודים למזרח – שחרית, מנחה וערבית. אלפי שנים לא טשטשו את הזיכרון הלאומי, שיהודי נולד איתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח איבריו. כל הפסוקים קמים כעת לתחייה לנגד עינינו".

בעיתון כבר לא כותבים ככה היום, אבל בכל זאת, אסור לשכוח: הסבים של הסבים של כולנו לא דמיינו שיזכו לשלם ארנונה בירושלים, לעמוד בה בפקקים וכן, גם לריב ולהתווכח על אופייה. אנחנו זכינו.

                 *                                   *                                      *

אם משהו טוב יכול לצאת מהטירוף הזה של בחירות חוזרות, זו התגבשות לגושים. סוף־סוף להידמות קצת לאמריקה: דמוקרטים, רפובליקאים, עם גוש חרדי וגוש ערבי מאוחדים לצידם. זנדברג כבר אמרה שהיא רוצה שמרצ תתאחד עם העבודה. גבאי כבר אמר שכדאי לעבודה ללכת עם כחול לבן. במפלגות הערביות שוקלים להתאחד, והלוואי שגם בש"ס ויהדות התורה.

בנט לא ירוץ שוב לבד, ויש לקוות שגם פייגלין, שאולי גובר אפילו על ליברמן בתעופה העצמית שלו, לא יעשה זאת שוב. תתאחדו, לא כל כך אכפת לנו איך, העיקר להדביק את הרסיסים האלה ביחד. העיקר שבפעם הבאה לא נצטרך להתעסק במי פגוע ומי נעלב, אלא במהות. אחרי שתי מערכות בחירות כאלה מגיעה לנו תנועת מטוטלת לצד השני: יציבות, משילות, ביצועים. יש כל כך הרבה מה לעשות.

ואולי, באופן סמלי, ייעשה כאן צדק וזה שסירב לכל שיתוף פעולה פרקטי - ימצא עצמו באמת לבד, מחוץ לכנסת.

*                                                  *                                                        *

ועכשיו לחיים עצמם. עם כל הכבוד ל־120 ח"כים, יש תשעה מיליון אזרחים בחוץ. בדיוק השבוע שמעתי על כל כך הרבה יוזמות חיוביות בשטח, שונות לגמרי מהרוח שנשבה השבוע במשכן הכנסת. קרן חמיאל מהמועצה האזורית נחל שורק כתבה לי מה עובר עליהם מאז השריפה. כל השבוע עזרו במועצהלתושבי המושב מבוא מודיעים שביתם נשרף. בנחל שורק גרים מפונים רבים מגוש קטיף. 14 שנים אחרי שביתם פונה ונהרס, הם מצאו עצמם עוזרים במסירות לאנשים שביתם נשרף: מבשלים, עושים בייביסיטר, ממיינים בגדים, מסיעים, מנהלים חמ"ל שלם של חסד.

ממש במקביל סיפר לי אשר כץ על פרויקט חדש: גרעיני חיילים, לחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. זה התחיל בקיבוץ כרם שלום, לשם חיילים מגיעים בחופשות שלהם מהצבא כדי לחזק את המקום, והתפתח לחמישה גרעינים נוספים - עין השלושה, כיסופים, צוחר, מנרה וערד. המטרה היא שהצעירים ימשיכו לגור במקום גם אחרי השירות, אבל כבר עכשיו נוכחותם משמעותית.

ובערד - הוקמה קבוצת "הנוטריונים". אחרי שגנבו לתושב העיר עומר מרציאנו את הג'יפ, הוא יזם קבוצת שומרים שתסתובב בערד בלילות. הוא לא ידע שהנוטריונים ישיגו גם מטרה נוספת - אחדות בין הקהילות בערד. חסידי גור מתנדבים בקבוצה יחד עם חילונים, והקשר שנוצר בשמירה בשעות הקטנות של הלילה מפוגג הרבה סטיגמות ופחדים.

אלה רק שלוש דוגמאות קטנות־גדולות שלא עלו לכותרות, אבל הן מזכירות שהמגמות בחברה האזרחית אינן דומות, ואולי אפילו הפוכות, ממה שראינו השבוע בפוליטיקה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".