לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מישהו לרוץ אתו

מישהו לרוץ אתו

השבוע שמעתי על כל כך הרבה יוזמות חיוביות בשטח, שונות לגמרי מהרוח שנשבה השבוע במשכן הכנסת.

מאת

קודם כל, יום ירושלים שמח! אנחנו לא חוגגים רק את שחרורה של ירושלים. אנחנו חוגגים גם את הצלתה של תל אביב. מי שהיה כאן בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים – יודע לספר. כל קיומה של ישראל הצעירה היה בסכנה ב-1967. מדינתנו בת ה-19 גם ניצלה, גם גדלה פי כמה, וגם חזרה לחבלי ארץ תנ"כיים.

שנית, בגלל התגשמות החלום. אלי ויזל, חתן פרס נובל, אמר פעם שירושלים מחברת בין איש לרעהו באופן שקשה להסביר. כשיהודי מבקר בה בפעם הראשונה, הוא אמר, זוהי אינה הפעם הראשונה. הוא שב הביתה. חברה שלי, עולה מאתיופיה, סיפרה לי לפני שנים איך בכל פעם שהיא והאחים שלה ראו בילדותם באדיס-אבבה חסידה עפה בשמיים, הם נהגו לצעוק לה: "חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים?". נתן שרנסקי סיפר פעם איך כשהואשם יחד עם חבריו בבגידה ב"אימא רוסיה", הם התבקשו על ידי בית המשפט לסכם את טיעוניהם. שרנסקי אמר אז: "לבית המשפט הזה אין לי מה לומר, אבל לעם ישראל ולאשתי אני אומר: לשנה הבאה בירושלים". אנחנו חיים בתוך נבואה בת אלפיים שנה, שמתגשמת.

ושלישית, וחשוב מכל: אנחנו שמחים היום בגלל גודל האתגר העכשווי. בגלל הצ'אנס האדיר שקיבלנו דווקא בדור שלנו. זכינו בפיס, ועכשיו, מה עושים עם האוצר? המשימה שלנו היא להפוך את כל האנרגיה הזו, את כל השבועות והכמיהות והתפילות בנות אלפי השנים – לתכל'ס. שירושלים של מעלה וירושלים של מטה יתחברו. שהמקום הזה אכן יבשר על תרבות אלטרנטיבית לעולם כולו. אנחנו בדרך. חנה זמר, עורכת העיתון "דבר", כתבה בעיתון אחרי כניסת הצנחנים אל הכותל: "בא לציון גואל. אלפיים שנה, שמונים דורות, פנו יהודים למזרח – שחרית, מנחה וערבית. אלפי שנים לא טשטשו את הזיכרון הלאומי, שיהודי נולד איתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח איבריו. כל הפסוקים קמים כעת לתחייה לנגד עינינו".

בעיתון כבר לא כותבים ככה היום, אבל בכל זאת, אסור לשכוח: הסבים של הסבים של כולנו לא דמיינו שיזכו לשלם ארנונה בירושלים, לעמוד בה בפקקים וכן, גם לריב ולהתווכח על אופייה. אנחנו זכינו.

                 *                                   *                                      *

אם משהו טוב יכול לצאת מהטירוף הזה של בחירות חוזרות, זו התגבשות לגושים. סוף־סוף להידמות קצת לאמריקה: דמוקרטים, רפובליקאים, עם גוש חרדי וגוש ערבי מאוחדים לצידם. זנדברג כבר אמרה שהיא רוצה שמרצ תתאחד עם העבודה. גבאי כבר אמר שכדאי לעבודה ללכת עם כחול לבן. במפלגות הערביות שוקלים להתאחד, והלוואי שגם בש"ס ויהדות התורה.

בנט לא ירוץ שוב לבד, ויש לקוות שגם פייגלין, שאולי גובר אפילו על ליברמן בתעופה העצמית שלו, לא יעשה זאת שוב. תתאחדו, לא כל כך אכפת לנו איך, העיקר להדביק את הרסיסים האלה ביחד. העיקר שבפעם הבאה לא נצטרך להתעסק במי פגוע ומי נעלב, אלא במהות. אחרי שתי מערכות בחירות כאלה מגיעה לנו תנועת מטוטלת לצד השני: יציבות, משילות, ביצועים. יש כל כך הרבה מה לעשות.

ואולי, באופן סמלי, ייעשה כאן צדק וזה שסירב לכל שיתוף פעולה פרקטי - ימצא עצמו באמת לבד, מחוץ לכנסת.

*                                                  *                                                        *

ועכשיו לחיים עצמם. עם כל הכבוד ל־120 ח"כים, יש תשעה מיליון אזרחים בחוץ. בדיוק השבוע שמעתי על כל כך הרבה יוזמות חיוביות בשטח, שונות לגמרי מהרוח שנשבה השבוע במשכן הכנסת. קרן חמיאל מהמועצה האזורית נחל שורק כתבה לי מה עובר עליהם מאז השריפה. כל השבוע עזרו במועצהלתושבי המושב מבוא מודיעים שביתם נשרף. בנחל שורק גרים מפונים רבים מגוש קטיף. 14 שנים אחרי שביתם פונה ונהרס, הם מצאו עצמם עוזרים במסירות לאנשים שביתם נשרף: מבשלים, עושים בייביסיטר, ממיינים בגדים, מסיעים, מנהלים חמ"ל שלם של חסד.

ממש במקביל סיפר לי אשר כץ על פרויקט חדש: גרעיני חיילים, לחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. זה התחיל בקיבוץ כרם שלום, לשם חיילים מגיעים בחופשות שלהם מהצבא כדי לחזק את המקום, והתפתח לחמישה גרעינים נוספים - עין השלושה, כיסופים, צוחר, מנרה וערד. המטרה היא שהצעירים ימשיכו לגור במקום גם אחרי השירות, אבל כבר עכשיו נוכחותם משמעותית.

ובערד - הוקמה קבוצת "הנוטריונים". אחרי שגנבו לתושב העיר עומר מרציאנו את הג'יפ, הוא יזם קבוצת שומרים שתסתובב בערד בלילות. הוא לא ידע שהנוטריונים ישיגו גם מטרה נוספת - אחדות בין הקהילות בערד. חסידי גור מתנדבים בקבוצה יחד עם חילונים, והקשר שנוצר בשמירה בשעות הקטנות של הלילה מפוגג הרבה סטיגמות ופחדים.

אלה רק שלוש דוגמאות קטנות־גדולות שלא עלו לכותרות, אבל הן מזכירות שהמגמות בחברה האזרחית אינן דומות, ואולי אפילו הפוכות, ממה שראינו השבוע בפוליטיקה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".

 

3/6/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) חני, 3/6/2019 21:08

מעל הכל אנו זקוקים לאנשי ציבור ישרים והגונים ולא מלאי אגו כוח ושררה.

לסיון שלום, לגבי מה שרשמת, אנו צריכים להגיד לליברמן תודה !! והדברים נעשו ע"י ליברמן אבל המושך בחותים הוא הקב"ה. (תחשבי על זה למה ליברמן היה כל כך עיקש? זה דבר שאף אחד לא מבין). הקב"ה נתן לעם הזדמנות נוספת לראות אם הוא מאמין בו או באדם בשר ודם מוכשר ככל שיהיה אבל גם מושחת ודואג לעצמו לפני כל עניין אחר. ישראל עומדת לפני מבחן אם היא תיכשל, היא שוב תיתן לביבי את השלטון, לאחר שערב הבחירות ביבי אמר מה ?? בטונציה הנכונה לשאלה האם הוא יקדם חוק החסינות, ורגע לאחר מכן הוא כבר מדבר עם שרים על חוק החסינות ופסקת ההתגברות. האם את סבורה שהקב"ה מרוצה שהעם היהודי, שחזר מגלות, וניצח מלחמות קשות שנראו אבודות מראש בעזרתו, וללא ביבי בשלטון, שם את כל יהבו בנתניהו המושחת והמניפולטיבי?? אנו עומדים כעת בשעת מבחן, האם הרגש המוסרי שלנו ייקבע עבורנו או דעת הקהל והכריזמה של ביבי. מזכירה לך שמשה רבינו היה מגמגם והנהיג את העם. כלומר אנו בראש ובראשונה צריכים אנשי ציבור שידאגו לציבור ולא לעצמם, כי בשל כך שלחנו אותם. כדי לשרת, כדי להשפיע לטובה ולא לחרחר ריב ומדון. ואתעלם מהעובדה שביבי היה יכול להחזיר את המנדט לנשיא, אבל כוח השלטון ושררה כל כך טבוע בו, שהוא שלח אותנו לבחירות נוספות.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub