רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

צעירים יהודים חושבים שהיהדות לא רלוונטית

ד׳ באייר ה׳תשע״ט ד׳ באייר ה׳תשע״ט 09/05/2019 | מאת סלובי יונגרייז וולף

בשיחה עם תלמידי תיכון יהודיים הופתעתי מהבורות ומהאדישות שלהם כלפי היהדות.

איך מודדים דופק של אומה? נכנסים לכיתות ומדברים עם הילדים. מסתובבים בקמפוסים באוניברסיטאות ומנהלים שיחות.

כשעמדתי מול קבוצה של תלמידי תיכון, הכתה בי השממה הרוחנית שקיימת בקרב ילדינו. חסר להם האומץ כדי לעמוד איתן למען העם שלנו. רבים מדי אינם יודעים מספיק על זהותם כיהודים, על מטרתם, משימתם ועל הסיבה לקיומם.

אדישות או בורות?

בתום הרצאה על גאווה יהודית, הצעתי לענות על שאלות. מיד התרוממה אחת הידיים. "את מדברת על מורשת ועל מה זה אומר להיות יהודי. אבל לרבים מאתנו אין מושג ביהדות. איך נוכל ללמד אחרים?"

יד נוספת התרוממה מאחור. הנער הצעיר התרומם ואמר בקול, "לחשוב שיש לך מה ללמד את העולם על היהדות זה אומר שאתה חושב שאתה יותר טוב מאחרים. זו גזענות!"

גל מתח חלף באולם. היו לי רק כמה רגעים להגיב לפני שתם הזמן שהוקצב לי עם מתבגרים אלה. כאן, לפניי, יושבים האבות והאימהות העתידיים של עמנו. נשמות אלה תתבקשנה במהרה להוביל, להתחייב, ליצור ולהגן על ישראל ועל העם היהודי. כמה טרגי לחשוב שהכרת המשימה המקודשת שלנו בעולם הזה - להיות "אור לגויים"- זו גזענות.

באותן דקות הסברתי שהשאיפה לחלוק את מורשת החכמה והצדק שלנו רחוקה מלהיות גזענית או מלאת דעות קדומות ביחס לעמים אחרים. פירוש הדבר שאנו מחויבים לדעת מי אנחנו, כיצד נוכל לרומם עולם זה ולהפוך אותו לעולם טוב יותר, בשעה שאנו דבקים במסירות בחכמת התורה ובערכיה. בדומה לאברהם אבינו, מצווה עלינו לצאת אל העולם ולחולל בו שינוי, להוות מצפן מוסרי ורוחני. זו אינה גזענות, זוהי מטרת חיים. הדליקו את אור השבת, גרשו את החשכה והביאו הארה לעולם.

תלמיד אחר הרים את ידו. "למה את חושבת שרוב הילדים בגילי תופסים את היהדות כלא רלוונטית?"

החזרתי את השאלה חזרה אליו. הייתי סקרנית. "למה אתה חושב שהמצב כך?"

"כי היא באמת איננה רלוונטית", השיב כלאחר יד.

"נכון", הוסיף תלמיד אחר. "היא מיושנת. איך ניתן להורות לי איך לחיות? זה מעצבן".

קשה לי לתאר את העצב שחשתי באותו רגע.

"אני מצטערת לשמוע", השבתי. "כי זו לא התורה שלי שאתה מתאר. היהדות שלי היא כמו חמצן. היא מחזיקה אותי בכל רגע ובכל מצב - ביום ובלילה, באור ובחושך".

שוחחנו על הרלוונטיות של התורה בעולם הזה. דיברתי על כמה התורה חיה ומעשית ונתתי דוגמאות לגבי הנזק הנגרם לכבוד נשים כתוצאה מחשיפת-היתר ברשתות החברתיות, וכיצד מתייחסת לכך התורה. צריך לדעת כיצד לחקור וללמוד ואיך להעביר הלאה את המסר.

הייתי אסירת תודה על השאלות. נגעתי בעצב חשוף. אולם זו הייתה רק ההתחלה. היה ברור שיש לנו כאן בעיה ואני לא מתיימרת להיות זו שיש לה את כל הפתרונות.

יש כמה נושאים בוערים שאנו, בתור הורים, סבים, מחנכים ואנשים מן השורה, חייבים להתמודד עמן.

קודם כל, חסרה תשוקה. מהו הדבר שלמענו אנו מוכנים להזיע, להקריב, להילחם? כילדה אני זוכרת שעמדתי בקור וצעדתי למען שחרורם של יהודי רוסיה. אני זוכרת שהייתי בבית הכנסת כשפרצה מלחמת יום כיפור. ראיתי דמעות אמתיות זולגות; צער וכאב היו חרוטים על הפנים שסביבי. זה לא היה קשור לדת. באותו רגע היינו משפחה מאוחדת של יהודים. הרגשתי חלק מעם, מאומה שניצבת ביחד, כיוון שכולנו משפחה.

איכשהו, איבדנו את החיבור הזה. מה יאמרו הילדים שלכם, אם תשאלו אותם מה הדבר שהם מוכנים להקריב למענו? רוב הילדים יענו: לעשות כסף, להיות מפורסמים או לשחק "פורטנייט" שעות על גבי שעות. הקשר שהחזיק אותנו יחד כשהיינו מפוזרים בארבעת קצווי תבל, נשחק. העיניים שנישאו פעם אל ירושלים מחפשות כעת את האפליקציה הטובה ביותר. עבור מיליוני יהודים, היהדות הפכה להיות לא רלוונטית.

מה באפשרותנו לעשות בנדון?

הבה נכיר בכך שעלינו להתאחד ולהשקיע מחשבה מעמיקה בחינוך היהודי בבית ובבית הספר. הגיע הזמן לניקוי רעלים. עלינו לנקות מהמערכת את כל הדברים המיותרים שחשבנו שהם ערכים יהודיים אך הם למעשה ג'אנק פוד רוחני. אותן מסיבות בת ובר-מצווה חסרות משמעות ותוכן, שהפכו להיות הרגע המגדיר את יהדות ילדינו. הבר הפתוח, שאין לו שום קשר עם מצוות, הירידה בלימוד התורה, ההידרדרות בלמידת ההיסטוריה של עמנו והרצון לחיות פחות כיהודים ויותר כ'אזרחי העולם' - כל אלה תרמו לניתוק של ילדינו ממורשתם.

עלינו להסתכל על עצמנו במראה. מה המסר שאנו מעבירים כשאנו מקבלים את השבת, כשאנו ישובים אל שולחן החג, כשמדברים על האמונה ועל הערכים שלנו? כיצד אנו מתפללים? הילדים שלנו רואים את הכל, צופים בכל, וסופגים הכל פנימה. האם אנו חיים כיהודים פעילים והופכים את היהדות למשהו חי מדי יום? האם ילדינו אי פעם שומעים אותנו מברכים, מביעים הכרת תודה לא-לוהים, לומדים חכמה יהודית או מקיימים מצווה?

לבסוף, בכל הקשור לישראל, מולדתנו, אנו מתייחסים למתנה שקיבלנו כאל מובנת מאליה. אחרי אלפי שנים של רדיפות וסבל בל-יתואר, א-לוהים הביא אותנו הביתה. העולם טרק את דלתותיו בפנינו. אף ארץ לא רצתה אותנו, גם אחרי שהוּבלנו בקרונות בקר אל תאי הגזים והמשרפות. האומה שהחלה את דרכה כאוסף של שלדים תבעה מחדש את ירושלים, נלחמה במדינות הערביות הסובבות אותנו ופילחה את השמיים בצליל השופר ליד הכותל המערבי. חיילים אמיצים נגעו באבנים העתיקות ובכו. היינו עדים לניסים משמיים.

עם זאת, לבנינו ובנותינו אין שום מושג כיום. המורשת שלהם עלומה בעיניהם. הסיפור שלנו נותר ללא תוכן, אין שום זיכרון. ההבטחה של ארצנו כתובה בתורה. אולם ללמד, לחנך, להנחיל – אלה תלויים בנו.

הרבה עבודה לפנינו. הבה נחזק את עצמנו וניגע בלבבות הדור הבא.

עתיד העם בידיים שלנו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן