לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"ואהבת לרעך (גם אם הוא לא) כמוך"

מוסר ההשכל שניתן ללמוד מאשה, שהוכיחה ש"תקרת הזכוכית" לא באמת קיימת וחולמת לשנות את העולם

מאת

הצטרפותה הברוכה השבוע לפוליטיקה של הפעילה החברתית שירלי פינטו, שמתמודדת בבחירות הקרובות לכנסת, היא הזדמנות מצויינת לעורר ולהציף את השיח על היחס לאנשים עם מוגבלויות שונות למיניהם ושילובם בחברה. היא ככל הנראה תעשה היסטוריה במשכן כחברת הכנסת החירשת הראשונה בתולדותיה.

זו לא הפעם הראשונה ששירלי פינטו, 29, בת לאם חירשת-עיוורת ולאב חירש עושה היסטוריה במדינת ישראל. שירלי, חירשת מלידה, דוברת שפת הסימנים כשפת אם, לוחמת ומנהיגה של ממש, לא נתנה בשום צומת בחייה למוגבלות רצופת הקשיים וההתמודדויות היומיומיות להפריע לה בדרכה לשבור את הסטיגמות והמחסומים. להפך, במקום לראות את הקושי בכל הזדמנות, היא ראתה את ההזדמנות בכל קושי, כפי שאמר פעם צ'רצ'יל.

היא שירתה בצה"ל בסדיר ובקבע בחיל האוויר כקצינת פרוייקטים לוגיסטיים ב'להק הציוד' וקיבלה אות הצטיינות ממפקד חיל האוויר ו'אות מצטיינת הנשיא' מהנשיא התשיעי שמעון פרס ז"ל שהיה נרגש מאוד כשעלתה לבמה ושרה בשפת הסימנים את המנון "התקוה".

זה היה רק ההתחלה. אחרי הצבא היא למדה לתואר ראשון במשפטים והייתה למתמחה החירשת היחידה בישראל. בשנת 2016 היא התחילה להרצות בקורס "תרגום בבתי משפט ובחקירות משטרה" בלימודי תרגום שפת הסימנים באוניברסיטת בר-אילן. והקימה עם שותפים את עמותת 'המרכז הישראלי ללימודי חירשות' במטרה לקדם את מעמדם, להביא להכרה בשפת הסימנים וליצור מודעות לגבי הנגשת מקומות לנכים, וקבלתם על ידי הציבור הרחב. שירלי גם יזמה חוקים שונים בנושא ההנגשה שחוקקו בכנסת, הובילה קמפיינים לשינוי התודעה הציבורית וייצגה את מדינת ישראל בפורומים עולמיים.

לחברה ככלל, קשה לפעמים לקבל את השונה, אנשים עם מוגבלות פיזית כזו או אחרת. בהרבה מקרים, אנו נוטים אפילו להדביק להם סטיגמות וחושבים לעצמנו כאילו יש להם גם לקות שכלית או נפשית (לדוגמא, "אם הוא לא שומע טוב, אז הוא כנראה גם לא מבין"). ולפעמים דווקא הרחמים והחמלה היוצאת דופן כלפיהם (שמגיעה ממקום טוב), גורמת להם להרגיש ביתר שאת את הבידול והשוני שהחברה מתייחסת אליהם לעתים כאילו היו אנשים סוג ב'.

האנשים שחיים עם מוגבלות, נמצאים כל הזמן במצב לחימה. צריכים להתמודד בכל עת עם הקושי הפיזי המפריע להתנהלות התקינה והיומיומית בשיגרת החיים מבלי לתת למוגבלות להשתלט על מסלול החיים. לא הרבה שמים לב לכך, שהכאב והקושי היותר גדול עבורם הוא הצורך להתמודד בו זמנית עם הסטיגמות, המחסומים והמקלות שהחברה שמה בדרכם. זה לעתים הרבה יותר קשה ומתסכל, דווקא מכיוון שזה לא נתון לשליטתם.

עלינו להיות רגישים לזולת ומכילים הרבה יותר. לא לשפוט מיד לפי החיצוניות. לראות שמולנו ניצב בן אדם בדיוק כמונו. רק עם מוגבלות (ולא ח"ו בסדר ההפוך). "גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול".

בישראל כיום, 20% מהאוכלוסייה הם אנשים עם מוגבלויות. זאת אומרת שאחד מכל חמישה, הוא אדם עם מוגבלות(!). אם נפתח את השערים, נשבור את המיתוסים ונסיר את המגבלות שאנחנו - החברה יצרנו כלפי המוגבלים, נזכה לראות ולהכיר אנשים מיוחדים, אנשים בעלי חכמת חיים מיוחדת בשילוב יצירתיות מדהימה שנקנתה ב"דם, עמל, דמעות ויזע" בקרבות יומיומיות בדרך רצופת אתגרים ומכשולים. בסופו של דבר, חוסנה של החברה נמדד מיכולת הקבלה של השונה, של האחר.

משירלי פינטו, שאין ספק שהיא "וונדר-וומן" אמיתית, אנחנו צריכים ללמוד שאין כלל מושג כזה "תקרת הזכוכית". הגישה שלנו כלפי החיים קובעת את הגישה של החיים כלפינו ואנחנו נכשלים רק כאשר אנחנו מפסיקים לנסות. 

 

10/1/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 13/1/2019 16:17

תודה על המאמר הנפלא והמעודד

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub