לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: צו
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מצב חירום

מצב חירום

מהו האיום שבגללו באמת צריך להכריז על שביתה, ולהקריא שוב ושוב את שמות הקורבנות?

מאת

עולם הפוך ראיתי, תקשורת הפוכה ראיתי. בשבוע שעבר העיתונות כולה עזבה את כל סדר היום ועברה לעסוק במשך שבוע שלם רק בנושא אחד: האלימות נגד נשים. זה לא היה פשוט, כי הקמפיין המתוכנן נפל על שבוע עמוס בדרמות אמתיות שחייבו עדכונים ודיווחים, כמו ההמלצה להעמיד לדין את ראש הממשלה בתיק 4000 או התחלת מבצע "מגן צפוני", אבל כשרוצים הכל אפשרי: כתבות הרחבה במהדורות, תמונות בעיתונים, הקראות ברדיו של שמות הנשים שנרצחו בשנה האחרונה כשברקע מוזיקה עצובה, סלבס מצטלמים עם הכיתוב "מצב חירום" באדום על כפות ידיהם, הפגנות בכל הארץ, שביתת נשים, מיצגים מדממים, עצרת בכיכר רבין.

כמובן שכל אישה שנרצחת זה דבר נורא. צריך לעשות הכול כדי למנוע אותו. לא נראה לי שיש מישהו שחולק על הקביעה הזאת. אבל למי בעצם מיועד כל הקמפיין המאוד מרשים הזה? על מה גל המחאה התקשורתי? את מי ואת מה הוא בא לעורר? יש כאן איזו מגמה? מהלך שצריך להפגין נגדו? נגיד, מישהו שקורא ומסית כל היום לרצח נשים? חוליות רוצחי נשים שמסתובבות בשטח ומחכות לאישה הבאה? ממשלה שמעניקה כספים לרוצחי נשים? כמובן שלא. מדובר באוסף מקרים חמורים מאוד, כואבים מאוד – ונקודתיים מאוד (חוץ מאשר במגזר הערבי, שם באמת מדובר בתופעה: 13 נשים מתוך 25 שנרצחו השנה, כלומר למעלה ממחצית, הן ערביות שנרצחו ברובן על רקע "חילול כבוד המשפחה". אבל על זה קצת פחות פוליטיקלי-קורקט לדבר).

אז כולנו תקווה שרשויות הרווחה יקבלו את התקציבים הנדרשים כדי לטפל בכל מקרה של אלימות במשפחה, וכך גם המשטרה ובתי המשפט. אסור להקל ראש באף תלונה. אבל מעבר לזה, עם כל הכאב, אין כאן איום אסטרטגי על שלום כל הציבור.

לעומת זאת, יש בהחלט איום אמיתי ומיידי על חיי מאות אלפי נשים (וגברים), ומולו התקשורת שותקת לגמרי: איום הטרור הערבי. ברגע זה ממש, מסתובבות כמה חוליות ברחבי יהודה ושומרון ומחכות לטרף הבא. האם עשינו הכול כדי לעצור אותן? האם עשינו הכול כדי להרתיע אותן? האם הצבנו מספיק מחסומים? האם הענשנו כמו שצריך את מי שתפסנו בעבר? האם נאבקנו בהסתה? בסביבה התומכת? בתקצוב של הרוצחים? בבית שלהם? ופה זו בהחלט מגמה. לא מדובר כאן באוסף מקרים נקודתיים בלי קשר אחד לשני. זה מערך אידיאולוגי שלם. ודווקא פה, כמעט תמיד ידווחו לנו על ה"מפגע הבודד". כאילו מדובר באדם פרטי לגמרי, מנותק מכל הקשר, מכל לאום, מכל מאבק, שסתם ככה קפץ לו איזה פיוז בראש ובא לו לטבוח ביהודים.

נכון, אי אפשר לומר שהתקשורת לא סיקרה מספיק את הפיגוע בצומת עפרה השבוע. אבל תגידו, אם לא היה כאן "סיפור עיתונאי" כזה, של אישה צעירה, פחות משנה אחרי החתונה, עם תינוק ראשון בבטן, ועם בעל פצוע שמתזז בין מחלקת טיפול נמרץ למחלקת פגים, כמה היו עוסקים בפיגוע הזה? למחרת, כנראה, היו דיווחים לקוניים על "ניסיון פיגוע בשטחים. מחבלים ירו לעבר טרמפיאדה ופצעו קל-בינוני כמה מתנחלים. צה"ל מנהל מצוד אחרי החוליה" וזהו.

והרי זה צריך היה להיות בדיוק להיפך: אין דבר שראוי לכתבות הרחבה, משדרים מיוחדים, עצרות מחאה, סטטוסים מזועזעים ברשתות והקראת שמות הנרצחים כשברקע מוזיקה עצובה – כמו הסיפור של הטרור המשתולל. זה הכי לא נקודתי, זה הכי לאומי. המחבלים רוצים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מעובר בחודש השביעי ועד זקן, רק מה? הטרמפיאדה בעפרה יותר נגישה להם. זה עניין טכני. ובדיוק על הטכני הזה צריך לזעוק.

כמה מזעזע היה לשמוע את העדות של שתי הבנות שניצלו השבוע מהאש, בזכות זה שהתחבאו מאחורי האנדרטה שמוצבת בתחנה לזכרו של סמל אלחי טהרלב הי"ד שנרצח באותו מקום. יכול להיות שתפיסת הביטחון החדשה של מדינת ישראל ביהודה ושומרון גורסת שככל שמספר מצבות זיכרון בטרמפיאדות יעלה (חלילה), האזור יהפוך אט אט לבטוח ומוגן יותר, כי יהיו הרבה מקומות מסתור מאש המחבלים החופשיים? בעוטף עזה יש מיגוניות, וביהודה ושומרון יהיו אנדרטאות-מיגון?

ולסיום: כמה עצוב שאלו הנסיבות, אבל שוב זה קרה. שוב משפחת מתנחלים "רגילה" הגיעה, שלא בטובתה, למרכז הפריים-טיים. ושוב כולם עמדו נפעמים מגדלות הרוח ועוצמת האמונה. סליחה על המילים הגבוהות, אבל כן, כל מי שראה או שמע השבוע את משפחות סילברשטיין ואיש-רן ראה אנשים גדולים.

"ברוך השם עליתי לארץ לפני 26 שנים", סיפרה ליאורה סילברשטיין, אמא של שירה, ברשת ב', במבטא אמריקאי כבד ובעברית רהוטה. "אנחנו גרים בבית אל 26 שנים, ואנחנו ברוך השם מאוד שמחים לגור שם. אנחנו מרגישים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ובצד השני אנחנו רואים שיכול לבוא אדם ולירות לתוך ציבור של צעירים. יכול לבוא ולירות באישה בהיריון. אני חושבת שהצבא והממשלה צריכים לתת יותר הרתעה, שיחשבו הרבה פעמים לפני שעושים דבר כזה".

"את נשמעת מאוד חזקה, מאוד יציבה", אמר לה אסף ליברמן. והיא ענתה: "אתה יודע שאמונה מחזיקה... ברוך השם אני התחנכתי ב-26 השנים האחרונות בקהילה מאוד מאוד חזקה, קהילה תומכת, קהילה שמאמינה בא-לוהים. ואנחנו מאמינים שהקב"ה שלח לנו את הניסיון הזה, ובעזרת השם המשפחה הצעירה הזאת עוד תגדל מהעניין הזה ואנחנו עוד נתרום לעם ישראל, ובעזרת השם עם כל התמיכה של כולם אנחנו נהיה בסדר גמור".

"ובכל אופן, היו רגעי שבירה?", שאל המראיין. והיא ענתה: "איך אפשר שלא יהיו רגעי שבירה? כשבעלי בא ואני הייתי באמצע שגרה ברוכה, הייתי באמצע ללמד בבית שלי, זה היה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. הרי תמיד אנחנו בצד השני של החדשות האלה, ופתאום בעלי אומר לי שהבת שלנו הייתה בפיגוע. ואנחנו נוסעים לבית חולים ורואים את כל המשטרה באה בכיוון השני, ואני לא מאמינה שאנחנו בסרט הזה. ושהגענו ורואים את הבת שלנו... לא קל. יש לה צינורות בכל הגוף. קשה, קשה מאוד, לראות את המראה שלה ואת המראה של התינוק. קשה מאוד. אבל ברוך השם אנחנו חזקים ויש לנו תפילה ויש לנו קהילת עם ישראל ואנחנו מתעודדים מאוד מאוד. ברגע שאני לבד פתאום הדמעות באות, אבל אחר כך אני מחזיקה את עצמי ואני אומרת לעצמי שהבת שלי צריכה אותי וצריכה אמא שמתפללת עליה ואמא שמחזיקה את היד שלה ואני לא יכולה עכשיו ליפול לבור של ייאוש. זה לא מתאים".

ואני ישבתי ברכב ושמעתי את המילים האלה על הזכות לעלות לארץ, ולגור בבית אל, ועל האמונה הגדולה, ועל "קהילת עם ישראל", וגם על הנחישות מול האויב הרע, וחשבתי לעצמי כמה דיבור כזה חסר בפס הקול התקשורתי ביומיום, לא בעת צרה.

אבל למה, למה למען השם זה המחיר שמשפחה מבית אל צריכה לשלם כדי לקבל כמה דקות של אהדה, או אפילו סתם לגיטימציה, בשידור הציבורי? עולם הפוך ראיתי, תקשורת הפוכה ראיתי.

מתוף הטור השבועי ב"בשבע".

16/12/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub