רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

ארוכה הדרך לחירות

י״א בניסן ה׳תשס״ט י״א בניסן ה׳תשס״ט 05/04/2009 | מאת נועם אשר

חירות היא מושג שהעולם הדמוקרטי לוקח בדרך כלל כמובן מאליו. אבל מהי אותה חירות שאנחנו כל כך בטוחים שיש לנו?

"אין שום דבר קשה יותר," נאנח אלכסיס דה טוקוויל בספרו המפורסם 'הדמוקרטיה באמריקה', "מאשר תקופת החניכות לחירות."

דה טוקוויל חקר את החירות מהיבטה הפוליטי בצורה יסודית, שהפכה את כתביו לספרי יסוד עד ימינו. הוא למד לעומק את הדמוקרטיה האמריקנית והילל את יתרונותיה. בכל כתביו, הוא קידם את רעיון החירות. אבל להצהרתו, כי אין דבר נפלא יותר מאשר 'האמנות להיות בן חורין', הוא הקפיד להוסיף את ההסתייגות שארוכה וקשה היא הדרך לחירות.

זה היה לפני 170 שנה, כשחלקים גדולים בעולם לא ידעו חירות מהי. היום, דה טוקוויל נלמד עדיין כבר-סמכא חשוב על תולדות הדמוקרטיה האמריקנית. אבל נדמה שאזהרתו לגבי תקופת החניכות של החירות כמעט ונשכחה.

לפני 170 שנה, רבים לא התיימרו לדעת מהו חופש, או לקרוא לעצמם חופשיים. אבל כיום? היום חופש הוא מושג שכולנו בטוחים שנולדנו איתו. אנו חופשיים אם אנחנו אך מתגוררים במדינה הנקראת דמוקרטית. אנחנו חופשיים אם אין אנחנו מוגבלים מלעשות כרצוננו בגלל גזע, צבע, דת או מין. אנחנו חופשיים אם החוק מגן על זכותנו לחיות בכל צורה שנבחר, בלי להתחשב באף מסורת קדומה או עמדה חדשה.

אם נולדנו בדור שאימץ את פילוסופיית החירות – האם אוטומטית חופשיים אנחנו?

אנחנו מאמינים, באופן אינסטינקטיבי, שאנחנו בני חורין. אבל האם כך הדבר? האם החירות היא אכן דבר פשוט וקל כל כך, שאם רק נולדנו בדור שבו אומצה זה מכבר הפילוסופיה של חירות לכל – אזי, אוטומטית, חופשיים אנחנו?

חג החירות הלאומי שלנו, פסח, חוגג את יציאתם של בני ישראל ממצרים, משעבוד לגאולה. ממבט שטחי, תהליך החירות שלהם התחיל בהתמרדות נגד מצבם כעבדים, ונגמר ביציאתם בגאון מהארץ שבה היו משועבדים, בדרכם אל הארץ המובטחת. החניכות לחירות בוודאי הייתה קיימת בתקופת הזמן הזו: הקושי, הלבטים, הרצון לחירות, הצעקה אל א-לוהים, ההתאגדות סביב המנהיג, משה, ההתמודדות עם המצרים בזמן המכות, ההחלטה הסופית לעזוב את המקום שבו התגוררו הם ואבות אבותיהם במשך למעלה ממאתיים שנה...

זה היה תהליך, בהחלט. אבל ראו זה פלא: העם הזה, שיצא מארץ לא-לו בדרכו אל הארץ שלו, לא מיהר להגיע אל המולדת. במקום זה, נדרשו לו ארבעים שנות מסעות במדבר לפני שנכנס לארץ. ארבעים שנה! והמדבר לא היה מדבר סהרה או מדבר גובי. היה זה מדבר סיני, רצועת קרקע לא ארוכה שהפרידה בין ארץ ישראל לשכנתה הקרובה מצרים. גם אם תעו בדרך, או התנהלו לאיטם בגלל הטף והצאן, או רצו להכיר את המדבר היטב בטרם יכנסו לארץ... אף אחת מהסיבות הללו לא מצדיקה דרך ארוכה כל כך.

סיבה אחרת כן מצדיקה: תקופת החניכות לחירות.

נדרשו ארבעים שנה כדי להביא עם שידע סבל קשה בעבדות אכזרית – לא כפיפות מדינית בלבד – אל החירות. ארבעים שנה כדי להפוך עם שרצה בכל מאודו לעזוב את מצרים לעם שיכול להיכנס לארצו שלו. ולא, זה לא היה זמן ארוך מידי.

המנוס מחופש

בספרו המפורסם 'מנוס מחופש', מתאר הפסיכולוג אריך פרום את התהליך שעברה האנושות בחתירתה אחר החירות. מהשעבוד של ימי הביניים, תקופת הפיאודליזם, שלטונם של אצילים וגילדות מסחר, ניתק האדם המערבי את מוסרותיו ויצא במוצהר לחופשי. כמו ילד שמגיע לבגרות ועצמאות, הציוויליזציה המערבית הגיעה לבגרותה, למקום שבו אומות ועמים דרשו עצמאות וחירות, שוויון וחופש פעולה. מחסום אחר מחסום קרס, ובמאה ה-20 היה האדם חופשי משהיה אי פעם. חופשי – ונתון במצוקה עזה.

"לחופש יש משמעות כפולה עבור האדם המודרני," כותב פרום, "הוא שוחרר מאוטוריטות מסורתיות והפך ל'אינדיבידואל', אבל בו בזמן, הוא הפך מבודד, חסר-אונים וכלי למטרות חיצוניות, מנוכר לעצמו ולאחרים. בנוסף (הוא גילה) שהמצב הזה חותר תחת עצמיותו, מחליש ומפחיד אותו, והופך אותו מוכן לכניעה בפני סוגים חדשים של שיעבוד."

הסיבה, לפי פרום, נעוצה בכך שתפיסת החופש התמקדה ב'חירות שלילית'. אנשים הגדירו חירות בתור 'חופש מ...' ניתוק הכבלים, הסרת המגבלות, אתה חופשי מכוחות שמוליכים אותך בכפייה בנתיב שלא בחרת. החירות, במילים אחרות, תוארה על דרך השלילה בלבד. וכשהשיגו אנשים את אותה החירות – נפילת המחסומים, ביטול המגבלות – תקפה אותם פאניקה. פאניקה עזה כל כך שבניתוחו ההיסטורי, פרום מתאר איך היא הובילה לכמה מהטרגדיות הגדולות של המאה העשרים, כולל עליית הנאציזם.

"...נאלצנו להודות כי מיליוני גרמנים נלהבו לוותר על החופש שלהם באותה מידה שאבותיהם נלחמו להשיגו. כי במקום לשאוף לחופש, בקשו דרכים לנוס ממנו, כי מיליונים אחרים לא איכפת היה להם, ולא האמינו שכדאי להלחם לשם החופש ואפילו למות".

הנאציזם, מסתבר, הוא דוגמא קלאסית ומצמררת למנוס קיצוני מהחופש. אבל הוא רק דוגמא אחת. במידה זו או אחרת, כל אחד מאיתנו שבתת-מודע מעניק לחירות את הגדרתה הנגטיבית 'חופש מ...', הינו, במילותיו של פרום, 'מוכן לכניעה בפני סוגים חדשים של שיעבוד.'

חירות חיובית וחירות שלילית

כאשר אנו לוקחים את החירות כמובנת מאליה, וחושבים עליה, אם בכלל, כחירות שלילית, בעל כורחנו אנחנו גוזרים על עצמנו שיעבוד. ואם אין אף דוכס שמחליט עבורנו את מהלך חיינו, האם אנחנו חופשיים? אנחנו קושרים לעצמנו כבלים חדשים: חיים לפי הכתבות של מעמד חברתי מסוים, מחליטים החלטות לפי מה שיישפט טוב בציבור, משתעבדים למצב חשבון הבנק שלנו או מוותרים על ערכים כדי לזכות בפרסום. לפעמים נראה לנו שאיננו עושים אף דבר מאלה: אנחנו רק כמו כולם, פחות או יותר. והיכן השעבוד שלנו?

אין די בכך שלא נולדת עבד כדי לקרא לעצמך בן חורין

פרום, כדאי לדעת, תיאר שלושה מנגנוני הימלטות מחופש. הראשון הוא אוטוריטריזם, השני התנהגות הרסנית, והשלישי – הנפוץ מכל – קונפורמיזם: החיים כמו כולם, ההתאמה לסביבה בלי מחשבה עצמאית, האימוץ של התנהגות נפוצה לזמן ולמקום – כל אלו הם מנגנון בריחה מהחירות.

חג החירות

ראשית, צריך להכיר בגודל המילה. חירות היא דבר גדול – וקשה. אין די בכך שלא נולדת עבד כדי לקרא לעצמך בן חורין. שנית, צריך להגדיר את המילה במדויק. חירות אמיתית אינה רק 'חירות מ...' היא בראש ובראשונה 'חירות ל...' החופש לבחור, החופש לעשות. כמו שכותב אריך פרום. "חופש חיובי הוא זהה להגשמה מלאה של הפוטנציאל של האדם, ביחד עם יכולתו לחיות בצורה פעילה וספונטנית."

דה טוקוויל צדק כשהגדיר את החירות כאמנות: דבר שדורש לימוד ותרגול, אימון וחזרה. אי אפשר להיעשות לבן-חורין ביום אחד, אבל אפשר לדעת מהו היעד, וללמוד את האמנות הדרושה כדי להגיע אליו. תקופת החניכות של אמנים תמיד קשה היא, אבל בסופה מחכה מבחן חד משמעי להישגינו כאמני-חירות. "המבחן הבסיסי של החירות," מסיק אריך פרום, "איננו במה שאנו חופשיים לעשות, אלא במה שאנו חופשיים לא לעשות".

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן