לאורך כל יום הבחירות, אחד מהימים הסוערים של החורף, דיווחו כלי התקשורת בדאגה על אחוזי ההצבעה הנמוכים. אך לאט-לאט נרשמה אופטימיות זהירה. 'חגיגה לדמוקרטיה' עלץ השופט ריבלין, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, עם סגירת הקלפיות בשעה עשר בלילה. אכן חגיגה: לא פחות מ-65.2% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם הדמוקרטית והתייצבו בקלפיות.

מסתבר ששישים וחמישה אחוזים הם חגיגה לדמוקרטיה – אם זוכרים מה קרה בבחירות הקודמות, שבהן הצביעו שישים ושניים אחוזים בלבד. אכן, הכל יחסי.

ובכל זאת, מה קרה לבחירות שבהם אחוזי ההצבעה היו עוברים בקלות את השמונים? ועם כל ההערכה הדמוקרטית הכנה לשישים וחמישה האחוזים שהצביעו – מה בדיוק קרה עם שלושים וחמישה האחוזים שלא?

אחרי שמנכים מהרשימה את אלו ששהו בחו"ל או חטפו שפעת חריפה, עדיין נותרים רבים שפשוט בחרו ללכת אל הקניון במקום אל הקלפי הקרובה, וסרבו בתוקף להשתתף 'בחגיגה הדמוקרטית'. כולנו מכירים כמה כאלה: ואם טרחתם לשאול למניעיהם, כפי שאני עשיתי, מסתבר שקיבלתם אותה התשובה: 'אין לנו למי להצביע. אין במי לבחור'.

ולפני שאתם מתחילים בקינה על צרות-של-ישראלים, ורק לנו יש כזאת מערכת פוליטית משונה, ולמה אנחנו לא לומדים מחו"ל, ומתי כבר משנים את שיטת הבחירות, תעצרו רגע. חכו שנייה גם עם ההסברים המלומדים על היותה של מערכת הבחירות הזו משעממת במיוחד, ושאפילו המועמדים לראשות הממשלה התקשו להפגין התלהבות.

מסתבר שאחוזי הצבעה נמוכים הם לא תופעה ישראלית

חכו רגע, כי מסתבר שאחוזי הצבעה נמוכים הם לא תופעה ישראלית. זוכרים את הבחירות שהסעירו את העולם? הבחירות בארה"ב. כל העולם עקב אחריהם. בארצות הברית הם חתמו קמפיין סוער של יותר משנה. המעומדים עצמם לא יכלו להיות מנוגדים יותר אחד לשני. היסטוריה נעשתה בשידור חי. שיעורי ההצבעה בארה"ב היו הגבוהים ביותר מאז 1960...

ועמדו על 63%.

כן, קראתם נכון. אפילו פחות משיעורי ההצבעה בבחירות הצנועות שלנו.

בארצות הברית, יש להדגיש, תירוצים על שפעת ונסיעות עסקים תופסים הרבה פחות. ברוב המדינות ניתן להצביע שבועות לפני המועד האמיתי, וגם אמריקנים המתגוררים בחו"ל יכולים לשלוח את הקול שלהם אל המולדת. ועם כל זה, ועם כל ההייפ, ועם כל הנשימה העצורה של העולם – כמעט ארבעים אחוז מהאמריקנים לא טרחו להצביע. הסיבה העיקרית? אכזבה ואדישות. 'אין למי להצביע'.

לא מדובר, אם כן, בתופעה ישראלית. ישראל עוד מפגינה אחוז הצבעה גבוה יחסי למדינות מערביות כמו ארה"ב, בריטניה וצרפת. אבל כן מדובר בתופעה אנושית, שגורמת לאנשים לבחור באי-בחירה, לטמון ידיים בצלחת כי אם הם לא מרוצים משום דבר שנראה באופק. זה לא שלא אכפת להם: לו יכלו להקים מפלגה שתרוץ בדיוק לפי חזונם, שתהיה נאמנה לאג'נדה המדינית שלהם, תאמין באותם עקרונות כלכליים כמוהם, תחלק כסף בדיוק כפי שהם היו רוצים ותתבטא במילים שהם מייחלים לשמוע – הם בהחלט היו מצביעים לה. אבל מה לעשות שמפלגה כזו היא יציר דמיונם, ומה שהם רואים מולם זה רק שפע יצורי-כלאיים, מפלגות שהשחור והלבן משמשים בהן בערבוביה, ואישים רבי-מימדים שאומרים לפעמים את הדבר הנכון, ולפעמים את הדבר השגוי ביותר?

במילים אחרות: מה לעשות שהם רואים מול עיניהם, לא אידיאל אבסולוטי – אלא את המציאות?

הבחירה שלא לבחור

כשמדובר במערכת בחירות, אפשר להחליט לשבת בחיבוק ידיים. ברוב המדינות הדמוקרטיות, ההצבעה היא זכות, לא חובה. אבל מה עושים אם הגישה הזו גולשת לכל תחומי החיים? בחינה הגיונית של הסיבות הגורמות לאנשים לא להצביע, מכריחה אותנו להסיק שהם עלולים לנהוג בתחומי חיים אחרים באותו אופן. זה לא מחויב, אבל זה אפשרי. משום שכל החלטה שאנחנו מקבלים בחיים, כל בחירה שאנחנו מבצעים, היא בין אופציות שאותן איננו יכולים ליצור. 'בחירה חופשית' אין פירושה שאנחנו יוצרים את המציאות שבתוכה נבחר את הנתיב המועדף. פירושה שהנתיבים כבר נתונים אבל עלינו להחליט באיזה מהם ללכת.

'בחירה חופשית' אומרת שהנתיבים כבר נתונים אבל עלינו להחליט באיזה מהם ללכת

כדי לבחור, הכרחי להיות קודם כל אדם מציאותי. אם אתה מחכה לבן זוג מהסרטים, אתה מסרב לבחור: מסרב לבחור בין בני זוג אפשריים, כי 'אין במי לבחור'. האידיאל ההוליוודי טרם התגשם מול עיניך. אם אתה נעול על משרה בכירה בשכר גבוה אפילו שהמיתון גובר והצעות כאלו לא נראות באופק, אתה שוב מונע מעצמך את זכות הבחירה, כשאינך שוקל את האפשרויות המעשיות ובורר מביניהן. אם אתה נתון בקונפליקט ערכי בין עבודה למשפחה, למשל, ומתעלם מהמצב בתקווה שאיכשהו יתרקם מצב חדש שבו צרכי המשרד והבית ילכו יד ביד ויפסיקו לסתור זה את זה – גם אז אינך בוחר. אתה שוגה באשליות.

המאמינים בבחירה חופשית שניתנה לאדם, לא מאמינים בכך שניתנו לו כוחות קסם ליצור עולם שיתאים את עצמו בדיוק לצרכיו. הבחירה החופשית היא יכולת שיקול הדעת: ההבחנה בין טוב לרע שמאפשרת לא רק להפריד בין חושך לאור – כי את זה גם חיה יודעת לעשות. לו היה ברור מיד מה הדבר הנכון לעשות – מה הייתה גדולתה של הבחירה? כל שוטה יודע להבדיל בין ורד לבין קוץ, בין חיבוק רחב לסטירת לחי. שיקול הדעת האנושי הוא יכולת הצפייה, הבדיקה, השיפוט וההכרעה: הבחירה היא תהליך אקטיבי שמחייב אותנו להפריד בין עיקר לטפל, לבנות סדר עדיפויות, ולבחור כל פעם בדבר הנכון לנסיבות הקיימות.

התנ"ך מספר שכאשר אליהו הנביא הוכיח את בני ישראל העובדים לאלילים, הוא לא הוכיח אותם על הסגידה עצמה. תוכחתו היתה 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפִּים'. עד מתי תמנעו מבחירה? זכותכם לבחור אם לעבוד לא-לוהי ישראל או, להבדיל, לבעל. אבל גם וגם? פסיחה על שתי הסעיפים היא הימנעות מהזכות – והחובה ! – שניתנה לאדם: לבחור.

'גם וגם' או 'לא זה ולא זה' הם שני צדדים של אותה מטבע. הסירוב להפעיל שיקול דעת מעמיק ולנקוט עמדה. זוהי תחילתה של אנרכיה – בכל תחום בחיים.

אם לא הצבעתם בבחירות, כדור הארץ עדיין ייסוב על צירו. אבל בתחומי חיים אחרים, הסירוב לבחור, ההחלטה כי 'אין מה לבחור' יכולים להזיק מאד. אם איננו יכולים להחליט באיזו שיטה לחנך את הילד – אז לא נחנך אותו בכלל? אם מורה לקריאה מבולבל משפע המתודות להוראת האלפבית, האם זכותו להשאיר את התלמידים בורים? אם אין הצעות עבודה מהסוג שאנחנו רוצים, האם מוטב 'לא להצביע', כלומר, להיות מובטל? אם הצומת שהגענו אליה בחיים מתפצלת לכמה נתיבים, שאף אחד מהם לא עשוי זהב טהור וקורא לנו בקולות ענוגים ללכת בו, האם מוטב שנתקע בצומת לנצח?

לבחור, אין פירושו ליצור מציאות חדשה. פירושו לראות בבהירות את המציאות הקיימת – ולעשות את הדבר הנכון בתנאי השטח. 'אין לי מה לבחור' זו דרך אחרת לומר: 'אני לא מוכן להתמודד עם המציאות כפי שהיא'.

מישהו מאיתנו היה רוצה לומר את זה בקול?