הם עמדו בתור במשך למעלה משעתיים. הרחוב הצר המה קונים הממהרים לרכוש את צרכי החגים המתקרבים. הם המתינו לקבל שלושה או ארבעה קילו של גזר ותפוחי אדמה בחינם. אריאל הקטן ואביו התקדמו עקב בצד אגודל. בעיני אריאל, התור נראה אינסופי, אבל לא ההמתנה הטרידה אותו.

מה שנותן לעני את הכוח להתמודד, זאת הרוח.

"מה נותן לאדם את הכוח להתמודד," אומר אריאל לורי, "זאת הרוח. אם מצבו הרוחני טוב, אם הוא מרגיש שווה, אז הוא יוכל להיות כל דבר – טייס, קבלן, חבר כנסת, ראש ממשלה..."

כילד, מצבה הכלכלי של משפחתו לא השפיע על תחושת הערך העצמי שלו – עד לאותו יום שבו עמד מבויש בתור באמצע הרחוב, כשכל כך הרבה אנשים רואים אותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חש אריאל את הבושה שבעוני. "קיבלתי על עצמי שכשאגדל אמצא דרך שאנשים יוכלו לתת לעניים ולרעבים, בלי לבייש אותם", מספר אריאל. "כדי שהרוח שלהם לא תישבר."

עוני וחסד

אריאל יודע טוב מאוד מה זה לגדול רעב. שבת הייתה היום היחיד בשבוע שבו יכלו אריאל, אחיו ואחותו לצפות לארוחה חמה. "אני זוכר איך הייתי פוסע על מרצפות האבן בחצר שלנו בשכונת הבוכרים הירושלמית, משתדל שקערת החמין לא תישפך, ונושם עמוקות את הריח."

יד עזרא ושולמית מחלק מידי שבוע 40 טונות של מזון

היום, 30 שנה אחר כך, מנהל אריאל לורי את "יד עזרא ושולמית", ארגון רווחה שמספק מדי שבוע 40 טונות של מזון למשפחות נזקקות. אם תבקרו בסניף הראשי של יד עזרא ושולמית בימי חמישי אחר הצהריים, תוכלו למצוא שם מתנדבים האורזים גזר, תפוחי אדמה, בצל, שימורי מזון, לחם ושאר מוצרי מכולת, מתוך ארגזים גדולים, אל תוך מאות סלים אישיים, המשתרעים לאורך רחוב שמעון רוקח בשכונת בית ישראל בירושלים.

אריאל, שסבו ואחיו היו מבריחים מזון לירושלים הנצורה ב'דרך בורמה' בשנת 48, מספר: "הכוח לעזור לזולת נולד מתוך הרגשת הכאב שלהם. הבטחתי לעצמי שכאשר אגדל, אדאג לילדים רעבים."

לאחרונה החליט ארגון יד עזרא ושולמית להקים את "הבית החם" לילדים – מרכז יום לשעות אחר הצהריים שיספק ארוחות חמות, ייעוץ, ציוד בית ספר ועזרה בהכנת שיעורי בית לילדים נזקקים. כשלא הצליח לגייס מספיק כסף לרכישת בית מתאים, עבר אריאל עם אשתו וכל המשפחה לדירה שכורה קטנה, כדי שביתם יוכל לשמש למטרה. "איך אני יכול לחיות בבית, כשהילדים האלה מסתובבים רעבים?" הוא שואל. אריאל לא שוכח את הבטחתו.

אריאל התחיל במסורת החסד שלו כבר בתור ילד. כשהייתה אמו מצליחה להשיג לחם ולהכין לו כריך לארוחת עשר, ילדים בלי לחם היו מקבלים חצי ממה שהיה כמעט מזונו היחיד למשך כל היום. אחר כך, כשלמד בתיכון, הוא התחיל להרוויח כסף מעבודות מזדמנות בשכונה. את רוב הכסף העביר אריאל למשפחתו, לחבריו ולשכנים הנזקקים. כשסיים את לימודיו בתיכון והתחיל להרוויח כעוזר לשף בבית מלון, הוא נתן כל כך הרבה ממשכורתו הלא-גדולה לאחרים, שיצא לו שם של נדיב! משפחות עניות מכל רחבי ירושלים התקשרו לבחור הצעיר ובקשו ממנו עזרה.

כשמספר האנשים שלהם עזר אריאל גדל, עד שהוא כבר לא יכול לטפל בכל הלוגיסטיקה לבד, הוא ייסד את "יד עזרא ושולמית" ושכר שני עובדים, משאית ונהג. המשאית שימשה לאסוף עודפי יבול ומוצרים, שאלמלא היה לוקח אותם היו מושמדים על ידי החקלאים ובעלי המפעלים. היום, מספק "יד עזרא ושולמית" מזון, ביגוד ומוצרים בסיסיים אחרים לבית, ומפעיל למעלה מעשרים סניפים ובתי תמחוי ברחבי הארץ.

הם לא מבינים למה אנשים מגיעים אלינו ומכניסים דברים שלקחו בחינם לתוך מכוניות מרצדס

"רציתי ליצור מצב שבו כל שכבות הציבור מחוברות זו לזו. המתנדבים האמידים באים לאסוף חבילות מזון שאותן יחלקו למשפחות העניות, והמשפחות העניות באות כדי לקחת אוכל שאותו יביאו למשפחות עניות אפילו יותר! אף אחד לא יודע מי עשיר ומי עני. לפעמים באים אליי אנשים ושואלים שאלות, הם לא מבינים למה אנשים מגיעים אלינו ומכניסים דברים שלקחו בחינם לתוך מכוניות מרצדס. הערבוב הזה עושה לי טוב על הלב."

לאריאל יש מקור הכנסה עצמאי, גם לפני שהקים את "יד עזרא ושולמית" וגם כעת. הארגון הוא בלי שום מטרות רווח. "אני לא מדינה, אני לא ראש ממשלה ואני לא שר אוצר. לא חשבתי על 40 טון מזון! בסך הכל חשבתי לעזור למשפחה אחת... וזה גדל." היום מספק "יד עזרא ושולמית" 2,500 סלי מזון מידי שבוע, ומנהל בתי תמחוי בירושלים, צפת, אילת ושדרות, אשר בהם סועדים מדי יום מאות אנשים.

כפי שרבים מאיתנו חושבים על דרכים שונות איך 'לעשות יותר כסף', ככה חושב אריאל יום יום, שעה שעה, איך יוכל לדאוג שהילדים העניים יקבלו אוכל. כך הוא העלה את רעיון "הבית החם", שאליו יוכל להגיע כל ילד כדי לקבל ארוחה חמה, עזרה בשיעורי בית, להשתתף בפעילות אחר צהריים, לקבל טיפול רפואי ודנטאלי ובעיקר - המון חום ואהבה. "אפילו אם נצליח לעזור רק לכמה ילדים, מתוך כל המאות שמגיעים אלינו, לפרוץ את מעגל העוני – אז הכל שווה."

"לא כל כך נורא לגדול עני", ממשיך אריאל בשקט. "הבעיות מתחילות ברגע שהעוני פוגע ברמת החינוך של הילד, פוגע בכבודו העצמי... הדרך משם אל הרחוב קצרה מאוד. כדי לעצור את מעגל העוני, אנחנו חייבים לדאוג שרוחם של האנשים לא תישבר. הרוח היא הערך העליון של העם היהודי. זה מה ששמר אותנו על המפה במשך 2,000 שנות הגלות."