רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

בצרפתית זה נשמע יותר טוב

י״ז בכסלו ה׳תשס״ט י״ז בכסלו ה׳תשס״ט 14/12/2008 | מאת ריצ'ארד רבקין

נסיעת עבודה למונטריאול, דוברת הצרפתית, לימדה אותי שיעור באחדות יהודית.

אני עובד במשרד עורכי-דין בעל לקוחות בינלאומיים, ואני מאוד אוהב נסיעות עבודה. אתה שוהה במלונות נחמדים, כל ההוצאות על חשבון המשרד, ואתה יכול לראות במטוס סרטים שראית כבר 1,000 פעמים על מסכי ענק, אבל כעת מתענג מהם על גבי מסך 12 אינץ', או 6 – בגלל האיש עם הקרחת הענקית שמסתיר לך חצי ממנו. לכן, אני קופץ על כל הזדמנות אפשרית.

"הזמנו לך כרטיס טיסה", בישרה לי הבוסית בסמכותיות.

"מצוין, לאן בדיוק?"

"מונטריאול", היא ענתה.

מונטריאול, איזו עיר מקסימה – כבר הייתי שם פעם, כתייר. אבל... אני זוכר מהנסיעה הקודמת שלי שהיה שם משהו ייחודי. מה זה היה? אה, כן – הם מדברים צרפתית!

"מה אני אמור לעשות שם?" שאלתי בהיסוס.

"דיונים מקדימים", הייתה התשובה התמציתית.

"אה... הדיונים המקדימים האלה יהיו בצרפתית?"

"נראה לי שכן", ענתה הבוסית, בלתי מוטרדת בעליל.

"אבל אני לא יודע צרפתית", התוודיתי.

"אבל אני לא יודע צרפתית", התוודיתי. אולי היא חושבת שאני כן, בגלל הנטייה שלי לאכול שוקולד 'בונבון'.

"אף אחד אחר לא יכול לטוס. חוץ מזה, אתה עבדת על התיק הזה ואתה כבר מכיר את השחקנים הראשיים."

"בסדר, אז אולי מישהו מקומי ממונטריאול יתלווה אלי?" ניסיתי במאמץ אחרון.

"מצטערת. אנחנו חייבים שיהיה שם מישהו, וזה חייב להיות אתה. אבל אל תדאג – ממילא שום דבר חשוב לא קורה בדיונים המקדימים האלה."

שאני אדאג? מגוחך! זאת אומרת... רֶדִיקוּלַסֶה.

כשירדתי מהמטוס במונטריאול לא יכולתי להתעלם מזה ש... נו טוב... הכל היה בצרפתית. השלטים היו בצרפתית, דיברו שם צרפתית והאנשים אפילו נראו צרפתים. אני לא יודע למה בדיוק, אולי בגלל שהם היו לבושים טוב.

למחרת, הוריד אותי נהג המונית במקום שלטענתו היה בית המשפט (מבחינתי, השלט בחוץ היה יכול להכריז על מכירת חיסול של כפפות איגרוף, ולא הייתי מבחין בהבדל). ניגשתי אל דלפק המודיעין, הראיתי להם את המסמכים, והם כיוונו אותי לחדר דיונים מספר 5.

המשתתפים זרמו פנימה, ואנחנו ישבנו סביב שולחן דיונים ענק. מישהו נכנס, הכריז משהו וכולם קמו. אישה בשנות החמישים לחייה נכנסה, ואני הנחתי שזאת השופטת, אז קמתי כמו כולם. היא העירה כמה הערות פתיחה, ומשום מה כל מלה שלה נשמעה יותר עסיסית מקודמתה - רציתי להזמין הכל.

ספרתי 20 איש ליד השולחן. זאת הייתה אחת מאותן תביעות שיש בהן המון צדדים והמון סוגיות, אז השופטת הציעה שבתור התחלה כל אחד יציג את עצמו. בזה אחר זה קמו המשתתפים והציגו את עצמם בקצרה. פתאום כעסתי על ההורים שלי שנתנו לי רק שם אחד. לכולם היו שמות (פרטיים) כמו "ז'אן ז'אק פיליפ" או "קלייר מארי". הרגשתי כל כך עלוב. מדי פעם מישהו היה מוסיף אחרי השם שלו איזו הערה, שבדרך כלל עוררה צחוק בקהל. בצרפתית, כנראה, זה נשמע יותר טוב.

אני הייתי האחרון בסבב. לרגע קצר שקלתי להגיד: "זֶ'ה סְוִוי אן גראנד פּאמפְּלֶמוּז", שאם אני זוכר את התרגום המדויק משמעותו - "אני אשכולית גדולה". זה הביטוי הצרפתי היחיד שרכשתי בבית הספר. תהיתי אם גם ההצגה הזאת תשעשע את הקהל. על כל מקרה, בחרתי בדרך היותר שמרנית והצגתי את עצמי ואת הלקוח אותו אני מייצג באנגלית.

דממה. הייתה לי הרגשה שהמיתוס שדוברי הצרפתית שונאים אנגלית אכן נכון.

הדיונים המקדימים נפתחו לבסוף וכמובן שלא הבנתי אף מלה. לא יודע אם ציפיתי לאיזה קסם כמו "דג בבל" שיגרום לי פתאום להבין צרפתית; בכל מקרה, לי זה לא קרה. כשהשופטת נעלה את הישיבה להפסקת צהריים, ניגשתי אליה ושאלתי אם הנוכחות שלי באמת נחוצה, ואולי אני יכול לא להופיע אחרי ההפסקה. אחרי הכל, אני לא תורם כלום. היא דחתה את בקשתי, ואמרה שמבחינתה נוכחותי דרושה "למקרה הצורך".

אחרי שחזרנו מארוחת הצהריים, שלפתי ספר מהתיק והתחלתי לקרוא - בבית המשפט, ממש ליד השופטת. לא הייתה לי ברירה. יצאתי מדעתי מרוב שעמום והצרפתית שלהם עוררה אצלי פעילות-יתר של מיצי הקיבה.

סוף סוף הסתיים הדיון לקראת 5 אחר הצהריים. לפחות שיערתי שהוא הסתיים, כי כולם הלכו. החלטתי שלפני שאני חוזר למלון, אבקר בשכונות היהודיות של מונטריאול, אוכל שם משהו ואמצא בית כנסת כדי להתפלל מעריב.

ליהודים בתפוצותיהם יש כל סיבה שלא יהיה ביניהם שום דבר משותף - ובכל זאת, יש לנו כל כך הרבה במשותף

נכנסתי לבית הכנסת בחשש מה, שמא, כמו כל המסע המוזר הזה למונטריאול, גם התפילות כאן תהיינה זרות לי. למרבה ההקלה, גיליתי שיהודים בכל העולם משתמשים באותו סידור תפילה עם אותן תפילות. והתפילות האלה הן אותן תפילות שאמרו בני עמנו במשך אלפי שנים.

בטיסה הביתה, קלטתי את האירוניה שבדבר. ביקרתי במונטריאול, עיר צפון אמריקאית מודרנית, פגשתי אנשים שהתחנכו בחברה מערבית דומה לשלי, שהתמחו באותו מקצוע, ושכפי הנראה נהנו מאותם בילויים שמהם אני נהנה - ובכל זאת, היה לנו כל כך מעט במשותף – כל כך מעט שלא יכולנו אפילו לתקשר. לעומת זאת, ליהודים בתפוצותיהם יש כל סיבה שלא יהיה ביניהם שום דבר משותף: בכל הדורות שחלפו חיינו בארצות שונות לגמרי, דיברנו שפות אחרות ופיתחנו מנהגים שונים - ובכל זאת, יש לנו כל כך הרבה במשותף, ואנחנו נשארים כל כך קרובים.

נראה לי שאחד הדברים שמחזיק אותנו יחד לאורך השנים, זאת ההיסטוריה המשותפת שלנו, והיכולת לזכור אותה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן