מי לא מכיר את ההרגשה הזו? אנחנו שבים הביתה בערב אחרי יום קשה. קיבלנו נזיפה מהבוס, רבנו עם הגננת של הילד, הילד עצמו נרדם רק עכשיו אחרי שנדנד בלי הפסקה בשעות האחרונות, חשבון החשמל הגיע והסכום שמופיע בו פשוט אסטרונומי. אנחנו מותשים, עייפים, ומצוברחים לחלוטין. במצב הרוח המזהיר הזה אנחנו צונחים על הכורסא ומגששים סביב למצוא את שלט הטלוויזיה. אצבעותינו נסגרות סביבו, לוחצות על הכפתורים הנכונים. המסך ניעור לחיים ודמויות מתחילות להופיע בסלון שלנו.

אנחנו נשענים אחורה ונרגעים. באה מנוחה ליגע. תבורך הטלוויזיה!

מסתבר שלברכה הזו יש תוחלת חיים קצרה במיוחד. משהו כמו תוספת האנרגיה שמקבלים מאכילת שוקולד. לטווח הקצר ההרגשה משתפרת. אבל מה עם הטווח הארוך? הטווח הארוך, מסתבר, הוא סיפור אחר לגמרי.

הצפייה עצמה, מצא המחקר, סיפקה הנאה לצופים. אבל ההנאה הזו התפוגגה מהר.

אוניברסיטת שיקגו פרסמה לפני מספר שנים את תוצאותיו של מחקר מקיף מאד על אושר, שחוקריה ביצעו במשך 35 שנים. לאורך השנים, החוקרים אספו נתונים מלא פחות מאשר 45,000 אנשים. בעוד מרבית המחקרים על אושר מתמקדים בנתונים דמוגראפיים כמו גיל וסטאטוס אישי, המחקר הזה התמקד בפעילויות שבהם אנשים ממלאים את שעות הפנאי שלהם, ובניסיון למצוא קורלציה בינם לבין מידת האושר עליה דיווחו הנשאלים. התוצאות היו מרשימות בבהירותן. הסתבר שהפעילות האחת שבה נרשם הבדל חד בזמן שהקדישו לה אנשים מאושרים ולא מאושרים, הייתה צפייה בטלוויזיה.

"בדקנו את 8-10 פעילויות הפנאי שאנשים שמחים עוסקים בהם, ועבור כל אחת מהן, אנשים שהקדישו זמן רב יותר לפעילות הזאת – חברים, פעילות קהילתית, דברים כאלו – היו מאושרים יותר." סיפר ד"ר רובינזון, ראש צוות המחקר. "צפייה בטלוויזיה הייתה פעילות הפנאי היחידה שהראתה מתאם שלילי. אנשים לא מאושרים צפו בטלוויזיה יותר, ואנשים מאושרים – פחות."

הצפייה עצמה, מצא המחקר, סיפקה הנאה לצופים. אבל ההנאה הזו התפוגגה מהר. כשמשתתפי המחקר התבקשו לדרג ביומנים את פעילויות היום הקודם על פי ההנאה שהסבו להם, הצפייה בטלוויזיה הגיעה רק למקום ה-12, הרבה אחרי ספורט, משחק וקריאה עם הילדים, פעילות אמונית, בילוי עם חברים ומשפחה, אכילה בחוץ ואפילו שינה!

צפייה בטלוויזיה – מסע אל כוכב אחר

זה לא המחקר הראשון שמוצא קורלציה שלילית בין זמן המוקדש לצפייה בטלוויזיה ורמה נמוכה של סיפוק מהחיים. ב-2005 פורסם מחקר שהתמקד דווקא בדור הצעיר – הדור שהוא באמת ובתמים דור המדיה. גם שם, נמצא מתאם שלילי בין השעות שילדים ובני הנוער הקדישו לטלוויזיה ובין שמחת החיים שלהם. באותה שנה פורסם גם מחקר פורץ דרך של פרופסור ברונו פריי מאוניברסיטת ציריך, שבדק כ-40,000 אירופאים, והגיע לאותן מסקנות. אנשים שבילו שעות ארוכות מול מסך הטלוויזיה, היו פחות מאושרים וגם יותר לחוצים, ממורמרים וחרדים. נקודה מעניינת במחקר שלו הייתה שנשים שהשתתפו במחקר דיווחו בממוצע על רמת אושר גבוהה יותר אחרי ניקיון הבית מאשר אחרי צפייה בטלוויזיה!

כדי להבין את הנתונים הסותרים הללו, צריך להבין את האופן שבו הטלוויזיה מבדרת אותנו.

כדי להבין את הנתונים הללו, ואיך הם מסתדרים עם קיומה של הצפייה בטלוויזיה כפעילות הפנאי העיקרית עבור רוב האנשים במערב, צריך להבין את האופן שבו הטלוויזיה מבדרת אותנו. בעיקרה, כמובן, מדובר בעוד צורה של אסקפיזם. הטלוויזיה נוטלת אותנו מהמציאות שבה אנחנו עצובים, עייפים, בודדים, מתוסכלים או סתם משועממים. משם היא לוקחת אותנו, כמו במסע על חללית, אל פלנטה שונה לחלוטין. אנחנו לא 'צופים' בטלוויזיה כמו שאנחנו הופכים לחלק פסיבי בתוך מה שקורה על המסך. כולנו מכירים את החוויה של רגע של טשטוש בסופה של תוכנית שריתקה אותנו. לא סתם, אנשים שיושבים לראות טלוויזיה ביחד, לעיתים רחוקות מנהלים שיחה משמעותית תוך כדי כך. אפילו משפחות שטענו שצפייה בטלוויזיה היא 'זמן גיבוש משפחתי' הוכחו כמטעות את עצמן. העובדה היא שאפילו בצפייה משפחתית משותפת, כל אחד שקוע כל כך במתחולל על המסך, עד שלא נוצרת שום אינטראקציה. הטלוויזיה לא מאפשרת תשומת לב לדברים אחרים.

ומה קורה אחרי הצפייה בטלוויזיה? לטווח קצר אולי אנחנו עוד נושאים את תחושת ההנאה והעניין. אבל היא פשוט לא יכולה להחזיק מעמד. משום שהטלוויזיה לא מציעה פעילות שמערבת אותנו בצורה אקטיבית. אנחנו פסיביים לחלוטין, ובמקום לחיות את חיינו, מקבלים הזדמנות למעקב קרוב אחרי חייהם של אנשים אחרים. זה מספק ריגוש נהדר תוך כדי, אבל כשהמסך מחשיך, תחושת הריקנות גדלה מתמיד. ואז, כמו מכור לסיגריות או שוקולד, אנחנו רוצים עוד. העיקר למלא את החלל בתוכנו.

בניגוד לשאר הפעילויות שאנשים מדווחים על הנאה מהן, הצפייה בטלוויזיה היא פעילות-שאינה-פעילות. אנחנו מועברים באופן וירטואלי לעולם שלא קיים באמת, רק כדי להקיץ כמו מחלום ולהבין שעוד כמה שעות עברו ושום דבר לא באמת השתנה. שום דבר חוץ מזה שעכשיו ראינו חיים מהסוג שאף פעם לא יהיו לנו.

בטלוויזיה, הכל הולך מהר. גם בסרטים שמתעדים מצבים קשים, המצבים הללו לא מתמשכים לאורך זמן. אף סרט לא יכול לתעד את הקושי בהתמודדות עם אבטלה, למשל, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. אף סדרה לא מראה אם שבמשך חצי שנה לא יכולה לישון בשקט, כי תינוקה החדש מקיץ כל שעה בצרחות. הטלוויזיה, גם כשהיא מציגה קונפליקט, לא יכולה להציג אותנו במימדים אמיתיים. מגבלות הזמן והמדיה לא מאפשרות זאת. אבל עדיין, היא נותנת תחושה אמיתית. הפנייה שלה לחוש השמיעה והראיה בצירוף כישרונם של היוצרים, מקנה אשליה של 'דבר אמיתי' שניתן להזדהות איתו. את החורים, את המקום בו החיים לעולם יהיו שונים ומסובכים יותר, אנחנו לעולם לא רואים. וכך יוצאים מהצפייה בתחושה שהחיים שלנו תפלים בהשוואה, מייגעים, נטולי זוהר ונטולי, אפילו, קונפליקטים מעניינים. הזהות שלנו נראית פתאום מכווצת וחסרת משמעות.

הצעד הראשון בדרך אל האושר

כשמבינים את זה, אפשר גם להבין למה אפילו ניקיון הבית עבור נשים (שבית נקי חשוב להן) מהווה גורם סיפוק גדול יותר. לפי המחקר של רובינסון, כל הפעילויות שהריבוי בהן תרם לסיפוק גדול יותר, היו פעילויות שערבו את האנשים בצורה אקטיבית והיוו חוויות בעלות משמעות. זה מה שמשותף לביקורי משפחה, הליכה לבית כנסת, התנדבות, משחק עם ילדים או עיסוק בתחביב. בכל המקרים הללו, אנחנו חווים את החיים על בשרנו, בעולם שלנו, ובהקשר בעל חשיבות.

בכל המקרים שמעלים את רמת האושר, אנחנו חווים את החיים על בשרנו, בעולם שלנו, ובהקשר בעל חשיבות.

המחקר של פרופסור פריי היווה הפתעה לא קטנה כשהתפרסם. עד אז, נהגו לראות בטלוויזיה משהו שתורם לאיכות החיים. אחרי הכל, אנשים דיווחו באופן עקבי שהם נהנים מהצפייה בה. ברונו פריי היה הראשון שהצביע על כך ששיטת מחקר כזו לוקה בחסר. לא די בכך שאנשים נהנים תוך כדי הפעילות: גם מכור לאלכוהול או סמים מדווח על הנאה בזמן הצריכה. אבל אחרי שהשפעת החומר פגה, האומללות גדלה. פריי עמד על כך שיש לבדוק גם את רמת האושר הכללית ביחס לזמן המוקדש לפעילויות שונות. לא רק את מצב הרוח בזמן הפעילות.

אם המחקר של פריי היה פורץ דרך, המחקר של אוניברסיטת שיקגו צריך להעניק משנה תוקף לממצאיו. מאירופה ועד אמריקה, מסתבר, המערב לוקה בהתמכרות טלוויזיה. הרי זו בדיוק ההגדרה להתמכרות: הנאה זמנית שמתחלפת בחוסר-סיפוק בטווח הארוך.

תנועת הפסיכולוגיה החיובית עשתה כברת דרך בשנים האחרונות, והיטיבה לזהות את סוגי הפעילויות שמעודדות אושר. הן דומות לממצאים של המחקרים של רובינסון ופריי: הגדרתן הכללית היא פעילות שמהווה חוויה משמעותית או כוללת אינטראקציה עם אנשים.

המחקרים האחרונים יוסיפו אולי עוד נדבך חשוב למרדף אחרי האושר: לפני שאתם מתחילים לחפש את הפעילויות שיביאו לכם אושר, הצעד הראשון הוא לכבות את הטלוויזיה.

(הצעד השני הוא: רמז- זה קשור לסמארטפון)