אומרים שהאומנות מחקה את החיים, אבל ציוריה של מילכה בנזימן, שהוצגו לפני מספר חודשים בתיאטרון ירושלים, אינם מתאימים לחייה כלל וכלל.

חייה של מילכה מלאים אנשים: נרמסים, נואשים, מרוששים. כמנהלת "יד אליעזר", מארגוני הצדקה הגדולים בישראל שמספק מזון לעניים, ימיה של מילכה הם תהלוכה אחת מתמשכת של מקרים שוברי לב. נשים באות למשרדה בירושלים ומתחננות לכסף עבור חשבון החשמל שלהן; הן מציינות שהלכו אל המשרד ברגל במשך שעה, כדי לחסוך את דמי הנסיעה באוטובוס. הטלפון של מילכה לא מפסיק לצלצל: בקשות לנעליים, לטיפול שיניים לילד ששיניו כואבות, לתחליף חלב לתינוק שאמו אינה יכולה להניק אותו בגלל תזונתה הדלה, או להוספת ילדים יתומים לתוכנית החונכות של יד אליעזר. בחייה יש יותר אביונים ודלים מאשר ברומן של דיקנס.

בניגוד גמור לכך, ציוריה של מילכה נעדרי אדם. הם מתארים תמונות דוממות בדרך כלל: חלונות הפונים לעבר הסטודיו שלה; דלתות ומשקופים מסוגים שונים; שני כסאות, מסודרים בצורות שונות. סדרת תמונות אחת עוסקת בצללים: צל של קנקן תה, צל של עץ.

חייה של מילכה סוערים. עבודתה ביד אליעזר שולחת אותה אל הבתים החרבים של משפחות שאיבדו הורה, בין אם במוות, ובין בגלל נטישה, ולבתיהן של משפחות שמתמודדות עם טראומה: מחלה כרונית, או טרגדיה פתאומית.

ביום הגשום שבו נפתחה תערוכתה של מילכה, היא ביקרה באחת מהשכונות המרוחקות של ירושלים, אצל משפחה בת שבעה ילדים שאמם מתה מסרטן. האב היה המום ולא היה מסוגל להתמודד עם המצב. מילכה שמה לב לערימות של כביסה רטובה באחת מפינות הבית. למשפחה לא היה מייבש, ובימים גשומים נהגו לתלות את הכביסה לאורך הסלון. כעת לא יכלו לעשות זאת בגלל השבעה. לאחרונה קיבלה תרומה מתורם אמריקני שיועדה ל"מכונות כביסה ומייבשים". מילכה אמנם לא יכלה להחליף את אם המשפחה, אך היא קנתה להם מייבש, רשמה את המשפחה לקבלת קרטון חודשי של מצרכי מזון, והכניסה את חמשת הבנים לתוכנית החונכוּת של יד אליעזר.

משם נסעה מילכה לשכונה סמוכה לירושלים, כדי לבדוק את מצבה של משפחה שהשכן שלה התקשר ליד אליעזר. היא הגיעה אחר הצהריים, דפקה על הדלת, ומצאה שמונה ילדים עזובים לנפשם. היא שאלה אותם היכן האם ונאמר לה שזו עובדת בניקוי בתים בירושלים ותחזור מאוחר. מילכה שאלה אודות האב, והילדים השפילו מבט בדממה. אחר כך גילתה שהאב מאושפז בבית חולים לחולי נפש. הדירה הלכה והחשיכה ומילכה ביקשה מהם להדליק את האור. "אי אפשר," ענה אחד הילדים, "ניתקו לנו את החשמל."

מילכה, למודת אסונות, אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה

וילד אחר הוסיף: "השכן מלמטה ריחם עלינו ומשך חוט מאריך מהדירה שלו אל המקרר שלנו."

בתאורה העמומה הבחינה מילכה שפני הילדים מלאים כתמים לבנים, סימן מובהק לתת-תזונה. בניסיון להעלות את מצב הרוח, הציעה מילכה: "בואו נפתיע את אמא ונכין ארוחת ערב." הבת הבכורה השפילה מבט ושתקה. בת העשר הסבירה במקומה: "אין שום אוכל לארוחת ערב."

מילכה הלכה למקרר ופתחה את הדלת. ריק. הייתה שם רק חצי קופסת שימורים של תירס. מילכה, למודת אסונות, אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה.

ציוריה של מילכה, לעומת זאת, הם רגועים. כסאות, שרפרפים וכני ציור יושבים דומם במקומם. בדברי ההסבר שלה לסדרת הדלתות והפתחים אומרת מילכה: "אני אוהבת את הסיפור של רות ונעמי, ובמיוחד את הפסוק: 'באשר תלכי אלך'. כשאדם הולך ממקום למקום, הוא צריך לעבור דרך דלת או מעבר מאיזשהו סוג. חיפשתי פתחים שמבטאים את המקום שאני הולכת אליו."

הציור האהוב על מילכה הוא של דלת עץ כבדה, פתוחה קמעה. מהצד השני נראה אור, קרן אחת שמאירה את הרצפה הכהה בחזית התמונה.

בלי אופטימיות, היא לא יכולה לצייר, ובלעדיה אינה יכולה להיכנס אל חיי העניים.

החידה האמיתית

בלילות חמישי שוכבת מילכה לישון מאוחר ומבשלת לשבת, כך שתהיה חופשייה בימי שישי אחר הצהריים. חופשייה, למה? היא הולכת למחלקת חולי הסרטן בבית החולים הדסה ועוברת בין החולים, מחלקת עוגות ומצב רוח טוב. היא מתחברת בקלילות אל חולים, שאולי יקבלו שם את פניה בשבוע הבא, ואולי לא.

איך היא עושה זאת? איך אישה שעסוקה כל היום בעזרה לנזקקים, מוצאת את הזמן ואת ההשראה ליצור מספר כזה של יצירות? חידה גדולה מרחפת מעל ציוריה של מילכה.

בעיני מילכה, אומנותה אינה מנוגדת לעבודת הצדקה שלה, אלא מאזנת אותה. "האמנות שלי," היא מבארת, "נותנת לי פרספקטיבה רחבה יותר, ועמוקה יותר, על החיים. היא גם נותנת לי את הכוח להמשיך."

מילכה מצילה אינספור משפחות, ואומנותה של מילכה מצילה אותה.

למרות – ואולי בזכות – לוח הזמנים הקדחתני שלה כמנהלת "יד אליעזר" וכאם לשמונה ילדים, קצבה לעצמה מילכה פסק זמן קדוש ומקודש של שש שעות שבועיות, שלוש שעות פעמיים בשבוע, שבהן היא הולכת לסטודיו ששכרה, סוגרת את הדלת, ומאפשרת לעצמה לשקוע באומנות. מילכה אינה רק ציירת, כי אם גם משוררת מוערכת. היא כבר פרסמה קובץ שירה אחד, ושיריה מופיעים באופן קבוע בעיתון "המודיע". בנוסף על כך, היא גם מפסלת. כל אלו נותנים לה את הכוח להמשיך.

אומנותה של מילכה, אפוא, אינה חידה באמת, כי אם הפתרון לחידה: כיצד יכולה אישה עם לב רחום כל כך לצלול במשך שישה ימים בשבוע, כבר עשרים שנה, אל נבכי נפשם של אנשים קשי יום בלי להישחק, ובלי שלבה יתקשח? המנגנון שגיבשה מזין את עצמו: מילכה מצילה אינספור משפחות, ואמנותה של מילכה מצילה אותה.

למרות שמילכה היא ציירת טובה, אין בציוריה ייחודיות מרעישה או בשורה חדשה, אך באומנות שלה יש יצירת מופת אחת, שאין כמוה בעולם: מילכה עצמה.

*לחצו כאן אם ברצונכם לתרום ל"יד אליעזר"