לא רציתי לנסוע, שיהיה לכם ברור. נגררתי לזה בעל כורחי (אם כי בעדינות) על ידי אשתי, שחשבה שהגיע הזמן לכבד את מה שהבטחתי פעם לבני ו'לנסוע לשם יום אחד'.

התברכנו בשמונה ילדים מקסימים (בגילאי 5-23). כל אחד מהבוגרים שביניהם מצא את מקומו הייחודי בעולם היהודי. בני האמצעי, שמחה, שסחט ממני את ההבטחה הנ"ל, הוא מוסיקאי מוכשר, שאלתוריו העוצמתיים על הפסנתר יכולים לסחוט דמעות גם מצנון. שמחה מחובר מאוד לנשמה שלו, מה שאיכשהו הוביל אותו לנתיב הרוחני של חסידות ברסלב. אנו תמכנו בו בבחירתו – כפי שעשינו עם בחירותיהם המאוד-שונות של אחיו ואחותו הגדולים; אבל לתמוך בדרכו של הילד שלך ולהצטרף אליו, אלה שני דברים שונים לחלוטין.

שמחה כבר היה פעמיים בראש השנה באומן, שם מתאספים מדי שנה חסידי ברסלב - יחד עם מצעד ססגוני ורב-גוני של יהודים - על קברו של רבי נחמן, מייסד חסידות ברסלב, והוא לחץ עליי לבוא איתו.

שמעתי על עוצמת החוויה באומן מִמַכָּרים שונים שנסעו לשם בשנים קודמות. שמעתי גם שהם הביאו איתם את כל האוכל והמים, וזה הלחיץ אותי נורא.

מעולם לא התרחקתי מהמשפחה שלי בשום חג במשך 24 שנות נישואיי, ואת הקרדיט לנסיעה אני צריך לזקוף לאשתי שהסכימה (וביקשה) להישאר לבד בראש השנה עם חמשת ילדינו הצעירים. אם היא נכונה להקריב מעצמה, למה שאני לא?

הייתי במלכוד.

אומן, אני בא!

הגעתי במונית לפרוורי אומן, ולא יכולתי להיכנס לעיר בלי לשלם 5$ שוחד לשוטרים. ברגע שנכנסנו אליה, נכנסתי להלם מהתוהו ובוהו. רעש בלי פוסק, צפיפות, המוני יהודים מתקהלים בכל פינה!

איפה נחתנו? קטמנדו? וודסטוק?

לא רק חסידים אלא יהודים מכל הסוגים, לבושים בכל סוג של בגד וכיסוי ראש. הבחנתי בשני חבר'ה לבושים בחולצות טריקו ורודות וכיפות ורודות; בחור עם קוקו ועגילים; אחר עם פאות עד לחזה; אחד עם מכנסיים כתומים, מטפחת על הראש, פונצ'ו כתום ושרשרת כסף על הצוואר... ילדים מתרוצצים בכל מקום (הברסלבים מאמינים שברגע שבן מגיע לגיל 7, הוא צריך להגיע לאומן). שוטרים וחיילים אוקראינים מסיירים ברחובות, ונראים כאילו עזבו בזה הרגע את החזית הרוסית. מוסיקת כינור חזקה מתנגנת, בחור במעיל גשם ארוך סוחב טייפ ענק. מוסיקה, מוסיקה בכל מקום.

המונית פנתה בסיבוב וכמעט עלתה על 30 אוהלי סיירים קטנים, כמו המחנה שלמרגלות הר האוורסט. איפה נחתנו? בקטמנדו? בוודסטוק?

זה היה אמצע אוקראינה, אבל הכל וכולם היו יהודיים לחלוטין – שלטים בעברית, מוסיקה יהודית, דוכני ספרים יהודיים, מוכרי כיפות יהודיים, קבצנים יהודיים. כמה אוקראינים התבוננו בכל ההתרחשויות במבט אפל משהו. אני יודע שהם שונאים אותנו. הם קיוו שנמות וכמעט הצליחו להגשים את משאלתם, אבל עכשיו חזרנו במספרים גדולים יותר ממה שיכלו אפילו לדמיין.

שמחה, שהגיע לשם לפניי, חיכה לי עם עגלה ואוקראיני שיסחבו את שלוש המזוודות עמוסות המזון לדירה שלנו. איזה סטייל. היה זה צריפון, שנבנה לפני שנת 1850. שני חדרים, "מטבח" שמתבטא בכיור ליד דלת הכניסה, מקלחת מפוארת באותה מידה. השירותים הזכירו לי את הקטע מסיינפלד שג'ורג' נוסע להודו ואומר, "אני לא אשתמש בשירותים האלה כשאני כאן." תהיתי כמה זמן אני יכול להחזיק מעמד בלי להשתמש בהם. לא היו מים חמים, אבל מי צריך להתרחץ בבית כשאפשר להשתמש באותו מקווה עם עוד אלף יהודים?

צנחתי על המיטה, שבוודאי הגיעה מחנות העודפים של הגולג – קפיצים חלודים וחורקים, ומזרן (אם אפשר לקרוא לו ככה) שקוע באמצע ובשני הקצוות. לקחתי כדור שינה ושקעתי בשכחה ברוכה.

שתייה בשוקת

היום שלפני ראש השנה. אחרי בוקר של תפילה, לקח אותי שמחה לקפה באחד מבתי ההארחה הרבים שהקימו חסידי ברסלב, כדי לארח ולהאכיל את ההמון.

טיפסנו על גרם מדרגות צר ותלול, ונכנסנו לחדר שגודלו אינו עולה על 4.5 מטר רבוע, דחוס לחלוטין באנשים, מרפק אל מרפק. אל הקיר הוברגה שוקת נירוסטה ארוכה – בדיוק מהסוג שמתאים להשקיית צאן. מעל לשוקת נתלו ברזים בשורה ארוכה עם שלטים שונים: תה, קפה, חלב. לוקחים כוס חד פעמית דקיקה, שנועדה לשתייה קרה – סליחה, באיזו זכות אני מתלונן? – וממלאים אותה בכמה קפה שרוצים. שתיתי כוס אחת כדי לספק את הצורך שלי בקופאין, אבל אז התעורר הדמיון והפוביות החלו לעבוד: איפה הכינו את הקפה הזה? מישהו שטף בכלל את המכלים האלה?

לשמחתי, צפיתי בעיית מחסור בקפה ולקחתי איתי שתי פחיות אספרסו כפול לשני הימים של ראש השנה. כך יכולתי להשאיר את שוקת הקפה לנשמות אומללות יותר.

אני חייב לציין שעם הקפה באו גם עוגות. הכל בחינם. הארגון חשב באמת על כל נקודה. זאת אומרת, איך הם יכולים לספק קפה על הבוקר ל-30,000 מכורים לקפאין חוץ מאשר בשקתות, שבמקום אחר משמשות להשקיית בהמות? אני רק מקווה שלא קנו אותן יד שנייה...

המקווה

אחר כך הציע שמחה שנלך לטבול. נאנחתי בלי קול.

אני יודע שנהוג לטבול במקווה כדי להיטהר לפני ראש השנה, אבל זהו אחד מאותם מנהגים שאני מתקשה מאוד לקבל באהבה. לקפוץ לתוך בריכה קטנה עם חבורת גברים עירומים, זה פשוט לא מדבר לנשמה שלי. תהיתי אם אני יכול להתחמק מזה איכשהו.

לאחר יום של התנהלות ברחבי אומן, הרעיון ממש דחה אותי. באומן שהו 30,000 איש. נניח שרק חצי מהם הולכים למקווה, זה 15,000. יש 12 שעות בין הזריחה לשקיעה. זאת אומרת בערך 1,300 גברים שמזנקים למים בכל שעה!

אבל שמחה חזה את חששותיי והציע שנצא לערוץ הנחל הקרוב. רעיון מצוין! הליכה של 10 דקות דרך היערות הביאה אותנו לנקודה מדהימה המסתירה בריכה גדולה מוקפת בקירות אבן גבוהים. תריסר גברים אחרים כבר הגיעו לשם לפנינו, אבל בהשוואה ליחס המ"ר-פֶּר-גוף בעיר, זה היה שום דבר.

שמחה הזהיר אותי שהמים קרים, אבל אני לא התכוננתי למים עד כדי כך קרים. קפצתי פנימה והקור העתיק את נשימתי. המים האלה בטוח היו פחות מ-4 מעלות. ניסיתי להיזכר במה שלמדתי בתיכון על היפותרמיה – כמה זמן עובר עד שמאבדים הכרה? טבלתי שלוש פעמים ונמלטתי החוצה במהירות, ניסיתי לכוון במחשבותיי שעכשיו נולדתי מחדש וכעת אני בריה חדשה, אבל הייתי קפוא מדי.

ניסיתי לכוון במחשבותיי שעכשיו נולדתי מחדש וכעת אני בריה חדשה, אבל הייתי קפוא מדי

בחזרה לעיר ניסיתי לבחון אם האני הגשמי שלי השתנה בעקבות הטבילה המקפיאה, ולא יכולתי שלא להבחין בבורות שליד הבקתות הכפריות. בורות שופכין! אני מקווה שאלה בורות אטומים לאוויר המתפקדים כראוי. ככל שחשבתי על זה יותר, ככה נהייתי יותר מודאג באשר לנחל. זכרתי את המהנדס שהגיע לבית שלנו כדי לטפל בצנרת הביוב. הוא לא אמר שהמים תמיד זורמים לנקודה הנמוכה ביותר? האם הנחל שטבלנו בו אינו הנקודה הנמוכה ביותר באזור? התחלתי לחשוב על צבע המים... על השכבה העליונה שנראתה כמו השתקפות של העצים. ותוך כדי הליכה, העור שלי התחיל לצרוב ולגרד. האם טבילת הרחצה שלי לכבוד ראש השנה הייתה בשפך בורות השופכין של הכפר?

לא הצלחתי לדחוק את המחשבה הזאת מראשי במשך כל היום. חשבתי לשלוח מייל לאשתי ולבקש ממנה לקבוע פגישה דחופה עם רופא העור בבית. קיוויתי שאולי זכות המצווה תגן עליי ממחלות, וכך התחילה תפילת ראש השנה שלי מוקדם.

הציון

הנקודה המרכזית של אומן נקראת 'הצִיוּן' – הקבר של רבי נחמן. זהו הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי גם יחד – מוקד כל כוחות המשיכה בברסלב.

נסו לדמיין שטח בגודל שני מגרשי כדורגל המוקף בגדר תיל ומכוסה בפח גַלִי. בפנים הוא מחולק לחדרים רבים, כשבמרכז מצוי הקבר עצמו. הקבר מוגן על ידי בית אבן קטן ומוקף בגדר.

לקח לי זמן להבין איך כל החדרים מחוברים ביניהם ומי נמצא בכל שטח. כל הזמן התפעלתי כיצד מתנהלים שם מאות מניינים (באמת) בו זמנית בלי הפסקה. הבלגן הגדול התחיל בראש השנה עם תקיעות השופר. המניין הראשון התחיל להתפלל בסביבות 6 בבוקר, והתקיעות שלו היו ב-11. המניין האחרון התחיל הרבה יותר מאוחר, כך שבאופן כללי היו תקיעות שופר בלתי פוסקות כל היום, ואלפי אנשים נדחסו יחד, מתפללים לאלוקים בלי הפסק. היו אנשים שבכו בהיסטריה במהלך התפילות. הבכי שלהם זעזע אותי – באופן מוזר, יללותיהם הדהדו בתוכי.

ביום הראשון של ראש השנה, התפללנו שמחה (בקפוטה הלבנה שלו ובשטריימל) ואני (לבוש בצורה הרבה פחות אופנתית) בקלויז, מבנה זמני שהוקם עבור 3,700 איש (ובפועל מכיל 7,000), והוא הגדול בבתי הכנסת באומן. למעשה, זהו בוודאי בית הכנסת הגדול ביותר בכל מזרח אירופה. היה זה מבנה בעל תקרת פח וקירות פלסטיק, דומה בגודלו למשטח באולם ספורט - אבל בניגוד לאולם ספורט, המבנה הזה היה מלא גדוש בחסידים שנעו על הליכונים לגן עדן!

בשום מקום אחר בכל העולם היהודי לא ראיתי כזה כבוד ונימוסים טובים בין קהל רבגוני כל כך של יהודים

למרות צפיפות היתר, בשום מקום אחר בכל העולם היהודי לא ראיתי כזה כבוד ונימוסים טובים בין קהל רבגוני כל כך של יהודים.

כשכל כך הרבה אנשים דחוסים בשטח קטן יחסית, אין מציאות שהם לא ייתקלו זה בזה, ינעצו מרפק זה בזה, ידרכו זה על זה, או גרוע יותר... עקבתי בהתפעלות אחר הפעמים הרבות שזה קרה, וחוויתי את זה בעצמי - בתור אובייקט - אינספור פעמים.

בכל פעם שהייתה היתקלות כזו, אנשים עצרו ופנו אל הצד הנפגע, חייכו חיוך רחב והתנצלו. זה היה ממש מדבק. אם בטעות נתקלת במישהו, מייד עצרת, הסתכלת לו בעיניים ואמרת "סליחה". זאת נהייתה נורמה חברתית.

ראיתי באיזו קלות יכול דבר כזה להפוך את העולם למקום נעים יותר. במקומות אחרים, אם מישהו נתקל בך, אז במקרה הטוב הוא מתעלם ממך, ואם אתה מעז להשמיע מחאה – הוא מגדף אותך.

אם החסידים האלה לא היו כל כך חביבים, אדיבים וחמים, המצב היה בלתי נסבל.

הדחיסות הזו גרמה איכשהו ללכידות רבה יותר בתפלה, והשמחה החסידית הייתה מדבקת במיוחד. כשהגענו לתפילת המלך (יושב על כיסא רם ונישא), התחילו כל 7,000 המתפללים למחוא כפיים. מעולם לא ראיתי דבר כזה. כשהגענו לקריאת שמע, כל 7,000 האנשים צעקו אותה באחידות במלוא ריאותיהם. בזמן תפילות הלחש, יכולת לשמוע סיכה נופלת. איזה להט של תפילה.

הצפיפות הייתה רבה כל כך, עד שכשכמה אנשים התחילו לרקוד, לא הייתה לך ברירה אלא לנוע עם הזרם. וכשרקדנו יחד, אוחזים ידיים, גיליתי פתאום שאחיזתו של שמחה היא אחיזה של גבר – היד שלו כבר לא הייתה של נער צעיר. זה היה רגע חזק – הבנתי שבני באמת בוגר. האסימון נפל שם, באומן.

באותו ראש השנה, היו לי יותר שיחות 'אחד על אחד' עם אלוקים מכפי שהיו לי זה זמן רב. יצאתי למספר סיבובים שבהם דיברתי לעצמי ולאלוקים, על התחומים שבהם אני רוצה להיות שונה, ועל מה שאני רוצה לשפר בשנה הבאה. והיו לי גם שני רגעי השראה אמיתיים בתפילה, בייחוד כשאמרתי אדון עולם.

נתתי לקולם של השופרות הרבים לנסר בתוכי, וניסיתי להרגיש שהקולות האלה מעוררים אותי מהתנומה

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נגעו בי מילות השיר הנפלא הזה והפכו ממשיות. הן הביאו אותי לדמעות. קראתי אותן שוב ושוב, סופג לתוכי את משמעותן. שרתי אותן לעצמי במנגינה שזכרתי מימי ילדותי. התחננתי לאלוקים שיברך את כל משפחתי בבריאות טובה ובאושר, ושכולנו נזכה להתקרב אליו. נתתי לקולם של השופרות הרבים לנסר בתוכי, וניסיתי להרגיש שהקולות האלה מעוררים אותי מהתנומה. קיוויתי שזה יצליח לחדור מבעד לשכבות האדישות שצברתי במשך השנה שעברה, אשר מנעו ממני לחוש בקרבת האלוקים. בתגובה, יכולתי להרגיש את חיבוקו החם של ה', והייתה לי הרגשה כאילו הסרתי כמה קליפות עבות שמנעו ממני להיות אני.

לפני שהספקתי לשים לב, הסתיים ראש השנה ואני נכנסתי למונית ונשקתי לבני לפרידה. הוא נשאר. כשעמדנו במרכז ההמולה, המוני אנשים ממהרים מכל עבר להגיע למוניות או לאוטובוסים שלהם, הנחתי את ידי על ראשו ובירכתי אותו בשנה מתוקה ובריאה. שהוא יזכה להתקרב לאלוקים. שהוא ילמד הרבה תורה. שהוא ימשיך לרוות נחת מהתינוק המקסים שלו, וימשיך לבנות קשר אוהב עם אשתו. התנשקנו והתחבקנו כמה פעמים. אמרתי לו שאני לא יודע אם אחזור לכאן פעם, אבל זה באמת היה ראש השנה שמשנה את החיים.