מה היה קורה אילו אחד מנגני הכינור העולמיים, שמנגן על כינור ששווה כמה מיליוני דולר, היה עומד באמצע הרחבה המרכזית של תחנת רכבת הומה, בשעת השיא הלחוצה של הבוקר? האם מישהו היה עוצר להקשיב? האם מישהו היה מבחין בגאוניותו, ביופייה הנעלה של הנגינה?

ג'ין ויינגרטן, כתב בוושינגטון פוסט, היה נחוש בדעתו לברר את זה.

הרעיון נולד לפני שנתיים, כשיצא ויינגרטן מתחנת רכבת הומה והבחין באדם בעל חזות מרופטת שמנגן על אורגן. המוסיקאי היה די טוב, אבל הוא לא זכה לשום תשומת לב. ויינגרטן הביט במסת האנשים חסרת הצורה הממהרת לדרכה, והרגיש שגואה בו נחשול של כעס. המחשבה שחלפה בראשו הייתה, שאפילו המוסיקאי הטוב ביותר לא היה מצליח לגעת ביצורים הממהרים האלה. אבל הוא החליט לבחון את הנחתו לפני שישפוט בחומרה את הציבור.

התוצאה הייתה ניסוי חברתי מעניין. ויינגרטן פנה אל ג'ושוע בל, מנגני המוסיקה הקלאסית הטובים בעולם. בל בן ה-39 הוא נגן כינור מעולה שמנגן לפני קהל מתפעם בכל רחבי העולם. כלי הנגינה שלו הוא כינור שעוצב על ידי אנטוניו סטרדיווריוס ב-1713, בסוף הקריירה של אותו אמן איטלקי. הכינור נרכש במכירה פומבית לפני כמה שנים, תמורת 3.5 מיליון דולר. בל וכינורו הם אומנות המוסיקה במיטבה.

בל נענה לבקשה בקלות מפתיעה. מציאת מקום מתאים הייתה קצת יותר קשה, משום שחוקי תחנת הרכבת בוושינגטון אוסרים הופעות רחוב, אבל ויינגרטן התגבר על המכשול הזה כשגילה תחנה ובה מעבר השייך לחברה פרטית. הבעלים הסכים ברוחב לב להניח לניסוי להתבצע. הבימה הייתה מוכנה.

ב-12 בינואר 2007, יום שישי ב-7:15 בבוקר, פתח בל, לבוש מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו וכובע מצחייה, את תיבת הכינור שלו, השליך כמה דולרים לתוך הנרתיק והתחיל לנגן. הקטעים שהוא ביצע לא היו שירים או פזמונים פופולאריים. הם היו יצירות עוצרות נשימה, מורכבות ויפהפיות, שמתנגנות כבר מאות שנים. בל הכניס את כל לבו ונשמתו לנגינה, מפיק מן הכלי צלילים זכים ומהדהדים. הוא ניגן שש יצירות ב-43 דקות.

במשך כל הזמן הזה, חלפו 1097 אנשים על פני הווירטואוז.

רק שבעה עצרו להאזין למוסיקה למשך יותר מדקה.

27 השליכו מטבע או שטר לתוך הנרתיק תוך הליכה נחפזת.

היתר חלפו בלי לשים לב.

ויינגרטן סיכם את תוצאות הניסוי שלו בראשית אפריל בוושינגטון פוסט, יומיים לפני שזכה ג'ושוע בל בפרס אברי פישר - הכבוד הגדול ביותר שמוסיקאי קלאסי יכול לקבל באמריקה.

לבכות על מרוץ החיים שמוצץ מן החיים את מהות עצמם.

הניסוי התפרסם – והציבור נדהם. התגובות החלו לזרום. "הסיפור הזה זכה לתגובות הרבות והנרחבות ביותר מכל הדברים שאי פעם כתבתי, לכל הוצאה שהיא", ציין ויינגרטן. למעלה מ-1000 תגובות הגיעו מכל רחבי העולם. יותר מעשרה אחוז כתבו שהמאמר גרם להם לבכות. לבכות על נשמות כבויות שלא יכלו לעצור כדי להעריך את היופי שמקיף אותן. לבכות על אובדן הרגעים, על ההזדמנויות שחומקות מבין אצבעותינו ולעולם לא ישובו. לבכות על מרוץ החיים שמוצץ מן החיים את מהות עצמם.

כמו רובם המכריע של הקוראים, מצאתי את עצמי תוהה כיצד הייתי אני מגיבה אילו הייתי באותה תחנת רכבת בוושינגטון ביום שישי בבוקר. בטוח, חשבתי, שהייתי שמה לב למוסיקה המעולה, אפילו אם הייתי ממהרת לעבודה. איך יכול להיות שלא אהיה אחת מאותם בודדים שקלטו שהמוסיקאי הזה, שהמוסיקה הזאת, שונים?

לא יכולתי לחשוב על זה יותר מדי. תור דחוף אצל הרופא ניתק אותי ממסך המחשב. לקחתי את התיק והמעיל, ורצתי חצי רחוב כדי לתפוס את האוטובוס הבא. כשמיהרתי ברחוב המוכר, הייתי מוקפת יופי אביבי מהמם. לשמאלי התחיל להנץ עץ תפוח, העץ הצעיר התעטר בגלימה של פריחה עדינה לבנה. קצת הלאה משם, פרחה גינה עמוסת אירוסים במלוא עוזה, ראשיהם הסגולים-עמוקים מתנודדים עם הרוח הרכה. למעלה מיהרו עננים אווריריים בשמי-תכלת מסנוורים.

אבל, ברוב חפזוני באותו בוקר, לא הבחנתי בכלום. הייתי חרשת למוסיקה שהקיפה אותי מכל עבר; אטומה לצלילי המוסיקה.