ג'ויס וג'ון ג'יל, בילו את שנות זקנתם בנוחות יחסית. אחרי הכל, ברשותם הייתה חווה בשווי של כמעט שניים וחצי מיליון פאונד, ובתם היחידה כריסטין, מרצה באוניברסיטה, התגוררה עם משפחתה בסמוך, ניהלה את החווה וטיפלה בהוריה, שמצבם הלך והדרדר עם הגיל. אבל כשבני הזוג הלכו לעולמם בשיבה טובה, הסתבר שעם כל הכבוד למסירותה של בתם, להורים היו אידיאלים חשובים יותר בחייהם. הם הותירו את כל רכושם לחברת צער בעלי חיים הבריטית.

באופן סביר, ובהתחשב בכך שהאזור כולו הכיר את המשפחה וידע על הקרבתה של כריסטין וטיפולה המתמשך בהוריה, קמו עוררין על הצוואה. כריסטין ג'יל ניסתה לפנות להגיונה של חברת צער בעלי חיים ולהסביר שהיא ובעלה עבדו בחווה שנים ארוכות בלי תשלום, אבל, כפי שכתב הטלגרף הבריטי, "מכיוון שכריסטין ג'יל איננה חיה, חברת צער בלי חיים לא גילתה כלפיה נדיבות."

הצוואה נידונה כעת בבית משפט, אבל הסיפור כולו היווה עילה מצוינת לכלי התקשורת לפשוט בחדווה על הארכיונים ולשלוף סיפורים דומים. מילא אנשים שמותירים את רכושם לארגון המטפל בחיות: יש כאלו שהופכים את חית המחמד שלהם ליורשת הבלעדית או העיקרית שלהם. המיליארדרית ליאונה הלמסלי, למשל, הותירה נתח גדול מרכושה העצום לפודל שלה (לא שלא היו לה ילדים ונכדים) כשהמיליונרית פטרישיה אוניל תלך לבית עולמה, השימפנזה שלה, קאלו, יירש את כל רכושה בן ה-40 מיליון פאונד. בהשוואה לזה, החתול טינקר ממש מרושש – כשבעליו מתו בשנת 2002 הם יותירו לו בסך הכל בית עם שלושה חדרי שינה וקרן נאמנות של 100,000 פאונד.

בארצות הברית, למעלה ממיליון צוואות מיטיבות עם חיות מחמד. את המורשת התחיל ג'ונתן ג'קסון מאוהיו, שבסוף המאה ה-19 הוריש את כל כספו לחתולים שלו, והורה למבצעי הצוואה לבנות עבור החתולים בית מלון מרווח, עם חדרי שינה נוחים, חדר אוכל, ספריה ואולם קונצרטים. מאז נהיה המנהג כל כך פופולארי, שארצות הברית הדמוקרטית ראתה לנכון להעביר חוק שאוסר על הורשת רכוש לחיות מחמד. החוק, עם זאת, הוכח בלתי-יעיל לחלוטין. בעזרתם של עורכי דין פיקחים, אפשר לעקוף את החוק בהורשת הרכוש לארגון צדקה שמטרתו היחידה היא טיפול במיצי או בלאסי.

לא עם בעלי חיים יש לי בעיה, אלא עם אנשים שאוהבים בעלי חיים יותר משהם אוהבים אנשים אחרים

פעם, סיפורים כאלו היו אייטמים מעוררי-חיוך על אנשים אקסצנטריים במיוחד. אבל, כפי שביירוני גורדון מהטלגרף ציינה, זה מתחיל להיות רציני כשמתפרסמים נתונים על התרומות לארגוני צדקה ועמותות שונים. כך מתברר שבאזורים מסוימים באנגליה יש יותר בתי מחסה לחמורים מזדקנים מאשר מעונות לנשים מוכות (על אף שמספר הנשים המוכות לא מועט ממספר החמורים הנזקקים) ושארגונים הדואגים לרווחתם של חיות, מקבלים יותר תרומות מאשר ארגונים הדואגים לרווחתם של נכים, קשישים או הומלסים, שלרוע מזלם משתייכים למין האנושי. אגודת הצדקה של צער בעלי חיים, שירשה את נכסיהם של בני הזוג ג'יל, היא ארגון הצדקה העשיר ביותר בבריטניה – עשיר דיו כדי לממן משכורות של מאות אלפי פאונד לבכירים שלו.

למה זה קורה? תהתה ביירוני גורדון בטור שלה. חיבה לחיות מחמד היא דבר מובן לחלוטין. אם אנשים נקשרים לא פעם לפרחי הגרניום שלהם, על אחת כמה וכמה ליצור חי, נושם ומגיב. גם דאגה כללית לרווחתם של בעלי חיים היא דבר ראוי לשבח. אבל איך ייתכן שבסדר העדיפויות בעלי החיים תופסים את המקום הראשון?

לאהוב חיות יותר מבני אדם

אנשים שמגדירים את עצמם כאוהבי חיות ואשר מסוגלים להבין סדר עדיפות של צדקה לחיות לפני בני אדם והורשת רכוש לחיות מחמד, מצדיקים את עצמם באמירות מסוג: "בעלי חיים יותר נחמדים מבני אדם"; "בעלי חיים לא מנדנדים לך אם אתה מעשן או שותה"; "לבעלי חיים אין יותר מידי ציפיות ממך"; "בעלי חיים אוהבים אותך בלי תנאים"; "בעלי חיים הם חסרי ישע ותלויים בך לחלוטין, לא כמו בני אדם שיכולים לדאוג לעצמם."

בסיפור של ירושת בני הזוג ג'יל, אלו היו התגובות משני צידי המתרס: בצד אחד התרעמות על הצוואה המוזרה ונישול הבת, כמו גם על כך שאגודת צער בעלי חיים לא מבינה בעצמה שאינה זכאית לכסף, בצד השני – האמירות על עליונותם וזכויותיהם של בעלי חיים.

האמת היא שמערכת הקשרים של בני אדם עם בעלי חיים מאופיינת בהרמוניה מזהירה של ציפיות נמוכות. לבעלי חיים אין הרבה ציפיות מאיתנו, כל עוד אנחנו מספקים אוכל, מחסה, וליטוף אקראי. תמורת זה, הם לפעמים אף הופכים אותנו לאליליהם ומפגינים תלות נוגעת ללב. בני אדם, מה לעשות, הרבה יותר מסובכים.

מן הצד השני, גם לנו אין ציפיות מוסריות מיוחדות מחיות. כנראה שלכן אנחנו נוטים לרחם עליהם ביותר קלות. כפי שציין אחד המגיבים לטור של גורדון, כשאתה רואה קבצן אוסף נדבות ולידו כלב עם עיניים עצובות, על מי חמלתך הספונטאנית תופנה? קרוב לוודאי שלכלב. על הקבצן, קשה להימנע מהרהורים כמו 'עצלן', 'אוכל חינם', 'איך הוא דרדר את עצמו עד שהגיע למצב כזה?' וכשאנו נותנים עצם לכלב הזה, טפיחת השכם העצמית גדולה יותר ממתן המטבע לקבצן, שאולי בכלל מגיע לו לחיות בחוסר כל.

לאינטראקציה עם חיות יש את יתרונות הנוחות שלה, אבל חשוב לזכור שאהבה לחיות היא תמיד שטחית יותר מאהבה אנושית. היא מציבה פחות דרישות, אבל גם אינה יכולה להשיג אותם גבהים. מעיין הרגשות האנושי אמנם יכול לנבוע לכל הכיוונים, גם לכיוונה של חית מחמד חביבה. אבל שכל הרגש יתנקז רק בכיוון הזה? האנשים שכותבים בהתרסה: "הכלב שלי הוא החבר הכי טוב שלי." או "החיות מביאות לנו הכי הרבה אהבה ואושר בחיינו." מחמיצים משהו חשוב מאד בחיים. מקומה של חיבה לחיות הוא לצד חיבה לבני אדם – לא במקומה. מדובר בשני סוגי קשרים שונים לחלוטין. בדיוק כמו שהסנטימנטים של מישהו לספה הישנה שלו שונים מאהבתו לגינה שהוא מטפח, כך אין מקום להשוואה בין אהבה לבעל חיים לאהבה לבן אדם. לשניהם יש מקום: הבעיה היא כשהאחד מתיימר להחליף את השני, ואף לעלות עליו.

לאהוב חיות? למה לא. לתת לאהבה הזו לתפוס את המקום הראשון? זאת, כנראה, הדרך הבטוחה לסיים עם צוואה שתעלה לכותרות.