רופאים הם בני אדם מרתקים – ולא רק בגלל שהם מחזיקים את המוות בידם האחת ואת החיים בשנייה. הם פשוט שונים מאיתנו – כמו שמישהו פעם תיאר את העשירים בתור שונים, משום שהם הכי מומחים ומסורים בכל מאודם למקצועם.

הרופא שלי, שעשה את ההתמחות שלו בבעיות צנרת (כדי להחמיא לו אני קורא לו הידרולוג), אינו יוצא מן הכלל. הוא רופא מצוין, אבל מיומנויותיו החברתיות משתוות לאלה של דרקון חביב; היחס שלו לחולים יכול להפוך חולה נוח-מזג בדרך-כלל לערפד תוך כמה שניות. בקיצור, בואו נאמר ש'שובה לב', הוא לא.

אבל הוא בהחלט רב תושייה ומיומן, ולכן אני מרשה לו לעשות "פרוצדורה" – הס מלהזכיר את המילה ניתוח – בחלק רגיש בגופי אותו נכנה במאמר זה, 'מיכל המים'. מטרת הפרוצדורה היא הסרה של גידול קטן שפלש למיכל המים. לא עניין גדול. מסירים אותם לפני שהם פוגמים במיכל, והכל בסדר.

אז אנחנו עושים את ה"פרוצדורה" (מילה עדינה שמתעלמת מכאב, סיבוכים, סיכונים וסכנות. פרוצדורה: כמו שביקורת חשבונות של מס הכנסה היא 'מעורבות חברתית'). התהליך מסתיים. הרופא מתעסק עם המערכת שלו, ואני עושה את אותו הדבר, מנסה לחבר את עצמי חזרה. ברגע שאני מבחין שהוא פָּרַק והניח את כלי הנשק החדים והבוהקים שלו, אני שואל: "אז דוקטור, מה דעתך?" הוא מתעסק במכשירים שאני לא יכול לראות. אין תשובה.

"אז דוקטור, מה דעתך?" אני חוזר. הוא יודע מה אני רוצה לשמוע ומה אני לא רוצה לשמוע. אבל הוא ממשיך לקפל את הציוד ואני רואה שהוא נמנע מלהסתכל לי בפנים. אוי.

"נחכה לפתולוגיה." הוא מתכוון לבדיקת המעבדה.

אני צריך עזרה, ואני לא חושב על תרופות או דיאטת פחמימות או מאמן אישי.

לא טוב, אני חושב בדרך הביתה. אני צריך עזרה, ואני לא חושב על תרופות או דיאטת פחמימות או מאמן אישי. מה שאני צריך נמצא מעבר לאמצעים ארציים כאלה, ואני מרים עיניים למעלה כשאני נזכר בדבריו של הרופא (בעצם, יותר בהתנהגות שלו מאשר במילים שלו) והבדיקה הפתולוגית ההיא – שבוע שלם לחכות. שיר אפריקאי עולה לי בראש:

האם ממעי הלווייתן לא חילצת את יונה,
ואת דניאל שחררת מהגוב בכוח התפילה?
ככה טוען הספר הטוב...

עיתוי, זה העיקר. עבר זמן רב מאז הימים הנוראים. אילו רק ידעתי על הבעיה הפוטנציאלית הזאת אז, הייתי כולל את בקשת הריפוי מהגידול הקטן בתפילותיי החמות, שהיו אז בשיא עוצמתן לרגל 'התעוררות החגים' שלי. אבל רק רגע... הוא בטח ידע, ובטח הוא חזה מראש שהייתי צריך לכלול את היעלמותו של הגידול ברשימת הבקשות שלי. אני כבר מרגיש טוב יותר.

ובכל זאת, ליתר ביטחון, ביקשתי ממנו שיתערב. ואפילו סיפרתי לכמה מהחברים הדתיים שלי, המחוברים אליו היטב, על הצרה שלי. לא יכול להזיק – אולי יש להם מחזור גדול יותר משלי באותו 'בנק זהב'.

גידול קטן אחד – אתגר שולי למי שגם הביא וגם ריפא את הצרעת של מרים. השוואה מדהימה, אני חושב. באיזשהו אופן מסתורי שאנחנו עדיין לא מבינים, התכנון שלו לגוף שלי, טיפח את הגידול הזה. ואם הוא יכול לעשות את זה, הוא בטח גם יכול לסלק אותו.

אז התפללתי. החברים שלי התפללו וגם בני משפחתי. אילו בית המקדש היה קיים, הייתי קופץ לירושלים, קונה כבש שמן ויקר בחצר המקדש, ונותן לכהנים לצלות אותו כהלכה על המזבח. אין אתיאיסטים בשדה הקרב - או בחדרי ניתוח. פשוט לא מצא חן בעיניי איך שהרופא הסיט ממני את מבטו.

באשמת כוח הדמיון שלי, השבוע הזה היה ארוך. מובן מאליו שזיפזפנו כל תכנית בריאות בטלוויזיה – כלומר, דילגנו על כל תוכנית שהיה בה רופא. ואז, שבוע אחר כך, באמצע כולם אוהבים את ריימונד (לפעמים אני חושד שאשתי אוהבת את ריימונד יותר מאשר אותי), הטלפון צלצל. זה היה הדרקון הפרטי שלי – הרופא המומחה בעל הכישורים החברתיים האיומים. "זה שפיר", הוא אומר לי. "שום בעיה."

איזה כישרון מילולי! איזו מומחיות תקשורתית – עם הניואנסים העדינים של דיפלומט מקצועי. הוא היה צריך לייצג אותנו באו"ם. לשון הזהב של הדוקטור הזה תגרום לשטן האיראני – גלגולו של המן – לוותר על המעבדות הגרעיניות שלו תמורת שבועיים בהוואי.

אח... כוחם של תפילה וחיים ערכיים.