סבי הגדול, רבי יצחק זאב, היה הראשון ממשפחתנו שעלה ארצה והקים את השבט גולדברג-ידלר המונה היום להערכתי מאות איש.

הסיפור שעליו אני מספר מתחיל בסבתא שלי בת-שבע, בתו של רבי יצחק זאב שחיה בין חומות ירושלים העתיקה בראשית המאה ה-20. באותו זמן היא עברה הריון קשה וככל שהתקרב מועד הלידה היא חשה תחושה מבשרת רעות, לידה באותם ימים בירושלים הצפופה חסרת התנאים הסנטרים ומוכת המחלות הייתה מסוכנת, גם ללא סיבוכים מיוחדים. ובחודש האחרון שלפני הלידה הרגישה בת-שבע שהשמים התכולים קרובים אליה יותר מתמיד. עוד סיבוך קטן בערפל האופף את מצבה וחייה יגוזו כענן פורח.

שבוע לפני הלידה ראתה בת-שבע בחלומה יהודי הדור פנים בעל זקן לבן צח כשלג שאמר לה : "אל תחששי, ילדתי, ייוולד לך בן בריא ושלם ותקראי לו מאיר על שמי-רבי מאיר בעל הנס".

בת-שבע קמה נרעשת מהחלום למציאות, אולם החלום הוסיף לדבוק במציאות ובת-שבע גילתה שכל הכאבים והתקפי קוצר הנשימה שחשה קודם נעלמו כלא היו, והיא בריאה ורעננה כמו שמעולם לא הייתה.

מאז אותו חלום, כוחות חדשים נסכו בה וההיריון נכנס לראשונה למסלול תקין, שבוע אחר כך היא עברה לידה קלה וחלקה והתינוק נולד בריא ושלם, בלי שההיריון הקשה הותיר באם או בתינוק פגיעות.

מאז אותו חלום כוחות חדשים נסכו בה וההיריון נכנס לראשונה למסלול תקין

היא ידעה איך תקרא לתינוק, מאיר, השם הזה האיר את מצבה העגום וחסר התקווה באורו המאיר של רבי מאיר בעל הנס. אולם את מה שידעה היא, סירב אביה, רבי יצחק זאב לדעת. בחירת השם הייתה זכותו הבלעדית, שכן באותם ימים נהוג היה בירושלים שאת השם לבן הבכור נותן אביה של האם.

"אנחנו לא מנהלים את חיינו לפי חלומות וקל וחומר שלא קוראים לילדים שמות על פי חלום. את יכולה לבחור לתינוק איזה שם שתרצי אבל צריכה להיות לך סיבה מדוע בחרת בשם זה, חלום הוא לא סיבה", אמר אבי התינוק אברהם יוחנן, תומך ללא עוררין בדברי חמיו הנערץ.

שבעה ימים חלפו, מועד הברית התקרב ובת-שבע חשה פחד משתק, היא התחייבה לזקן בחלום לקרוא לבנה מאיר, אך היא אינה יכולה לקיים את התחייבותה, אין לה אומץ להתנגד לדברי אביה, ולחלום שחלמה אין שום משקל בויכוח רציונאלי. חלומה כה ערטילאי שאינו יכול להסביר את מחויבותה העמוקה לשם מאיר. בלילה שלפני הברית הגיעו ילדי השכנים לקרוא עם הרך הנולד "קריאת שמע" כמנהג ירושלים, בת-שבע הביטה על פניו של התינוק באכזבה, היא השתוקקה מאוד לקרוא לו מאיר, השם שכה הלם את פניו המאירות והמלאכיות. חשש כבד כרסם בה שאם לא תעמוד בהבטחתה עלול לקרות לתינוק שלה אסון. הילדים גמרו לקרוא קריאת שמע, בת-שבע חילקה להם עוגיות לקח ואז שאל אותה בן השכנים: "מה יש לתינוק מעל העין?"

בת-שבע הציצה על התינוק ולחרדתה ראתה קרום דלקתי מכסה את העין הימנית, היא הזעיקה את רופא הילדים והלז נתן לה משחות והורה לה שלתינוק יהיה אסור לעבור ברית מחר וצריך לחכות לפחות שבוע עד שניתן יהיה לחשוב על ברית. כשהדלקת חלפה והתינוק היה בן שבועיים התכוננה כל המשפחה המסועפת לסעודת הברית, אך לילה לפני הברית התינוק קיבל צהבת והברית נדחתה שוב בעוד שבוע. כשהדבר חזר על עצמו בריטואל קבוע כמה פעמים והברית נדחתה כל פעם מסיבה אחרת, הבין גם הסבא הטרי, רבי יצחק זאב, שיש דברים בגו ואמר לביתו:

"נו, שיקרא מאיר, העיקר שיהיה יהודי כשר", מילות ההסכמה צלצלו כמנגינת קסם בליבה של בת-שבע, למחרת הוזמן המוהל ולמרבה הפלא היה התינוק כשיר לעריכת ברית ונקרא שמו בישראל:

מאיר בן אברהם יוחנן בן יצחק זאב, דור שלישי בירושלים.

 

***

 

אבי, ר' מאיר, היה תלמיד חכם צנוע ועניו, מעטים ידעו על גדלותו בתורה ועל היקף ידיעותיו העמוקות בקבלה. בחביבותו הרבה הצניע את עצמו תמיד, ונתן לכולם תחושה שהם גדולים וטובים ממנו עשרת מונים. בירושלים העתיקה נהגו אנשים רבים לקנות לעצמם קבר בעודם בחיים, מנהג זה של קניית קבר ותכריכים היה מקובל כסגולה לאריכות ימים, והיו אף דמויות של אנשי הוד בירושלים, שפקדו מעת לעת את קברם כדי להזכיר לעצמם את יום המיתה - כמו שאמר במשנה ר' אליעזר לתלמידיו: "שוב יום אחד לפני מיתתך". וכששאלוהו תלמידיו: "וכי אדם יודע באיזה יום ימות?" ענה להם: "ישוב היום שמא ימות מחר ונמצאו כל ימיו בתשובה".

ר' מאיר קנה לעצמו חלקת קבר בהר הזיתים ומדי פעם, אחר שגמר לשפוך שיחו לפני ד' בכותל המערבי, היה עומד ליד חלקה זו ומהרהר באותו יום בו יחשכו עליו השמש הירח והכוכבים וילך הוא לבית עולמו, בשוק יסובבהו הסופדים, עפרו ישוב לארץ ורוחו תשוב לאלוקים אשר נתנה.

מלחמת תש"ח (1949) שפרצה באותם הימים, הפרידה את ר' מאיר מאותה חלקה שרכש לעצמו, הימים נקפו, מכרים ובני משפחה שנפטרו בינתיים נטמנו בבית העלמין סנהדריה ובהר המנוחות שבעיר החדשה, אולם מאיר הודיע לילדיו השכם והערב שהוא, לאחר מאה ועשרים השנים שלו, ייקבר רק בהר הזיתים. דבריו נשמעו סתומים ובלתי מובנים שכן הר הזיתים נתון היה בידיים ירדניות, וחומת תיל ועמדות צלפים הפרידו בין בני ירושלים לבין הכותל המערבי והמקומות הקדושים אליהם כה נכספו.

היו נכדים שראו בדבריו של רבי מאיר מין נבואת אחרית הימים, והיו שראו בכך הזיות ושברי חלומות, הכל לפי מידת הדרך ארץ שרכשו בני המשפחה ביחסם לסבם המבוגר.

היו נכדים שראו בדבריו של רבי מאיר מין נבואת אחרית הימים, והיו שראו בכך הזיות ושברי חלומות, הכל לפי מידת הדרך ארץ שרכשו בני המשפחה ביחסם לסבם המבוגר.

כמה ימים לפני פטירתו הודיע שוב ר' מאיר לבני משפחתו שהוא אינו מוותר על קברו בהר הזיתים וששם הוא רוצה להיקבר. ר' מאיר, למרות גילו המבוגר, לא נס ליחו ולא כהתה עינו. הוא לא סבל מבעיות בריאותיות והיה חזק ובריא כמו נער צעיר, ודבוריו אודות מוות וקבורה נשמעו רחוקים ולא רלוונטיים כמו אותו קבר רחוק ונשכח בהר הזיתים.

בכ"ח ניסן תשכ"ז נפטר רבי מאיר בפתאומיות ונטמן בהר המנוחות כשעימו נטמן חלומו הגדול להיקבר בהר הזיתים. חודש אחר כך, בכ"ח באייר, שוחררה ירושלים העתיקה ובאותו זמן נולד לרבי מאיר נין, היה זה הנין הראשון שעתיד היה להיקרא על שמו והנה מאורעות העבר חזרו על עצמם בצורה מדויקת:

לילה לפני הברית, גלתה אימו של התינוק דלקת מעל העין והמוהל קבע שהברית תדחה בשבוע, כשלתינוק מלאו שבועיים הוא קיבל צהבת שדחתה את הברית בעוד שבוע וכך הברית נדחתה משבוע לשבוע כשכל פעם צצה במפתיע בעיה בריאותית אחרת בתינוק שמנעה ממנו עריכת ברית.

הרגשתי שיש קשר הדוק בין הברית שלא נערכת לבין רצונו העז של אבינו רבי מאיר להיקבר בהר הזיתים בירושלים, אמרתי זאת לאחי יצחק זאב – הסב הטרי והוא הודה בפני שגם הוא חש שיש קשר בין שני המקרים. וכך בכוחות משותפים נגשנו למשימה הקשה להעביר את אבינו ר' מאיר, מקברו בהר המנוחות להר הזיתים.

ר' פנחס אפשטיין, רב העדה החרדית בירושלים, שהיה ידיד קרוב של הנפטר, עודד אותנו מאוד לעשות זאת ולמלא את רצונו האחרון של המת.

הייתה זו משימה לא פשוטה ולא קלה, מנהל החברה קדישא הראשי עימו דברנו סרב לכך בתוקף:

"איננו עושים דברים כאלו", הוא דפק בחוזקה על השולחן פרש את כף ידו ואמר: "אם יצמח כאן שיער, אתן להעביר מתים מקברם".

עד היום איני יודע כיצד עשינו זאת, איך קבלנו אישור לכך, מניין השגנו אנשים שהסכימו לעשות מלאכה קשה זו – אך הפכנו את העולם והצלחנו להעביר את אבינו ר' מאיר לקברו בהר הזיתים, לקבר הצופה על הר הבית ומשקיף על מקום המקדש, שם ינוח בשלום על משכבו עד אחרית הימים.

מייד לאחר המעשה הנזכר, סרו פתאום באופן מפתיע כל הבעיות הבריאותיות שמנעו את האפשרות לערוך ברית לתינוק, ואחר בדיקת רופא ומוהל נמצא התינוק כשיר לעריכת ברית. יומיים אחר כך נערכה ברית, באולם ירושלמי קטן, שמקלעות פגזים עדיין קשטו את חזיתו והזכירו לכולם את ניסי המלחמה הגדולים.

ברוך אתה ד'... שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, רטט קולו של האב הצעיר.

...ויקרא שמו בישראל: מאיר בן אברהם יוחנן בן יצחק זאב בן מאיר בן אברהם יוחנן בן יצחק זאב, דור שישי בירושלים.

 

***

 

נכתב ע"י חיה אילון. תודה למר בנימין חיים י. על סיפורו המרתק.

 

מאמר בנושא קרוב:
עזה כמוות אהבת ציון – 140 שנה לעליית סבי לארץ
לפני 140 שנה עלה סבי ארצה מליטא. אהבה רבה וביטחון בערו בליבו ועזרו לו ולמשפחתו לשרוד את חבלי הקליטה הקשים, ונתנו לי הזדמנות, 7 דורות אחרי, להתחזק, לקבל השראה ולהעביר הלאה את סיפור אבותיי.