כשאנחנו רואים את התוהו ובוהו הכלכלי בעולם, את צניחתם של ניירות הערך ואת המשבר הכלכלי שעלול להוביל אותנו למיתון חמור, לא נשאר לנו אלא לתהות, מה המסר הרוחני העמוק הטמון בכל זה.

אחרי הכל, מה שאנחנו רואים עכשיו אינו דבר חדש – למרות שמאוד רצינו להאמין שזה לא יקרה לנו שוב. חבל שאנחנו לא חכמים כמו ווארן באפט – שיש לו שם של 'המשקיע המוצלח והמוכשר ביותר בעולם'. בשנת 1999, כשמנתחי מידע התעקשו ש"הפעם אין גבול לגובה אליו יכול השוק לטפס", באפט הזהיר ממה שהוא קרא "סימטריה כמעט בסגנון מקראי". הוא דיבר על חומש בראשית, שם נקרא יוסף אל פרעה כדי לפתור את חלומותיו: שבע פרות רזות אכלו שבע פרות שמנות, ושבע שיבולים כחושות אכלו שבע שיבולים דשנות. הפירוש, הסביר יוסף, שאחרי שבע שנות השפע האלה יבואו שבע שנות רזון.

בצורה מיסטית כמעט, באפט קישר בשלהי המאה העשרים, בין מחזוריות שבע השנים של יוסף למדד הדאו ג'ונס. הוא הבין שמושג המחזוריות הכלכלית שהתגלה על ידי יוסף, רלוונטי היום כפי שהיה אז, ומי שרוצה להתעלם ממנו לוקח על עצמו סיכון.

רעיון המחזוריות הכלכלית שהתגלה על ידי יוסף, רלוונטי היום כפי שהיה אז, ומי שרוצה להתעלם ממנו לוקח על עצמו סיכון.

וכך, בערך שבע שנים מאז תחילת השגשוג והעלייה בבורסה ב-2001, נבלעות שבע "הפרות השמנות" של הצמיחה על ידי "הפרות הרזות" של אי פריעת חובות, פשיטות רגל וקריסת קרנות הון ב-2008.

מדובר באמת ברורה, שמשום מה נראה כאילו אף פעם לא מכירים בה. מתייחסים לצניחות האלה כאל הפתעה מוחלטת, בלתי צפויות ולא ניתנות לחיזוי. כאילו שדבריו של יוסף אינם חלק ממורשתנו העתיקה. לא נכון להניח שלא היה כל סימן מזהיר לפני התרסקות הבורסה האמריקאית ב-1929. בספר Blood in the Streets, מצטטים המחברים - דוידסון וריס-מוג – את דבריו של פול קליי, אשר בשנת 1928 הבחין בבועות פיננסיות רבות וגדולות. "הראשונה באותן אילוזיות", הוא כתב, "היא אשליית התקופה החדשה, המבוטאת באמרה הידועה 'זהו עידן חדש, סטטיסטיקות מהעבר לא נחשבות'. כל תקופה של שגשוג גדול נחשבת כמו עידן חדש ואיתן יותר, הנושא בכפיו הבטחה לצמיחה קבועה ומתמדת."

נשמע מוכר? בשנת 2000, לפני ההתרסקות האחרונה, עיתונים וכתבי עת שפעו סיפורים על "פרדיגמה חדשה" – נשמעו דעות שהודות לתחרות הגלובאלית הגוברת וההתפתחויות הטכנולוגיות, דברים כמו 'אינפלציה' ו'מחזוריות פיננסית', הלכו לעולמם. הכלכלה המודרנית, במלים אחרות, יכולה לצפות לשנים שלוות של צמיחה חזקה ואינפלציה נמוכה, ובשל כך הוצדקה צמיחת המחירים ה'תואמת' בעולם. כפי שהציג זאת דובר של מריל לינץ' בשנת 1999, "אנחנו באמת בשטח לא נודע – אין נקודות ציון ממופות או רמות קריטיות אליהן נוכל להתייחס."

וזה גם מה שאשפי הכלכלה מוול סטריט דווחו ב-2007, כשמחירי הנדל"ן בארה"ב נסקו מעבר לכל גובה ברומטרי מוצדק, והמוני משקיעים לקחו הלוואות גדולות כנגד משכנתאות, כדי לקנות מניות שהיו בטוחים שיוכלו רק להמשיך ולטפס לשיאים בלתי ניתנים לדמיון. במילים אחרות, תשכחו את העבר ואת תיאורית המחזוריות הכלכלית. יוסף, כפי הנראה, טעה.

מן משמים

אבל יוסף לא טעה. המחזוריות כאן לתמיד. חייבים לקחת אותה בחשבון. ולא רק שחז"ל קבלו אותה כמציאות כלכלית, אלא אף הסבירו אותה כמקור לתועלת רוחנית עמוקה.

הייתם רוצים לדעת למה אלוקים לא ממשיך להמטיר את ברכותיו עלינו באופן עקבי ונטול עיכובים? התשובה לשאלה הזאת מופיעה בתלמוד, בהתייחס לדרך בה קבלו בני ישראל את המן משמים, בשנות נדודיהם במדבר בדרכם לארץ ישראל.

'מדוע', שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי, 'ה' לא נתן לבני ישראל בבת אחת אוכל שיספיק לשנה שלמה, במקום להוריד מן כל יום?' הרב ענה להם במשל – היה מלך שנתן לבנו תקציב מכובד פעם בשנה, והנסיך היה מגיע לבקר את אביו פעם בשנה - רק כשנגמרו לו המזומנים. ואז, המלך שינה את ההסדר, והחל לתת לו מידי יום סכום כסף שיספיק ליום אחד בלבד. ככה, הוא זכה לפגוש את בנו מידי יום. באותו אופן, ה' נתן לבני ישראל מנה יומית של מן, כדי שיזכרו לשאת עיניהם לשמים, אל מקור קיומם האמיתי.

מה שאנחנו רוצים מה', אלה ברכותיו. מה שה' רוצה מאיתנו, זו מודעות למערכת היחסים בינינו. אם הוא ייתן יותר מידי, אנחנו נקבל זאת כמובן מאליו. אם הוא ייתן בלי הרף, אנחנו נניח שהברכות שלנו מגיעות אלינו בלי שום צורך בהכרת תודה או במודעות.

פעם בכמה זמן אנחנו זקוקים לתזכורת שמי שמחלק לנו את התקציב זה אבא שלנו, ושלו אנחנו צריכים להודות.

השולחן ערוך אומר לנו בפרק הראשון, שכל יהודי צריך לומר מידי יום את פרשת המן. מדוע? כדי לחדש ולבסס את המודעות לחלקו של ה' בסיפוק צרכינו היומיומיים. ובימינו, כשהטכנולוגיה המתקדמת מספקת לנו תחושה של שליטה מלאה בעולם, הלימוד הזה חשוב יותר מאי פעם.

ה' רוצה שהעולם יתנהל באופן טבעי לכאורה. עובדים ומרוויחים, חסכונות מצטברים, ניירות הערך מורשים לצמוח בצורה שתשרה עלינו תחושת ביטחון. אבל פעם בכמה זמן, אולי כל שבע שנים – כמו שהשבת אמורה להזכיר לנו את מלכותו המתמשכת של ה' – אנחנו זקוקים לתזכורת שמי שמחלק לנו את התקציב זה אבא שלנו, מלך מלכי המלכים, ושלו אנחנו צריכים להודות.

אחת לשבע שנים

כשאוצרותינו מלאים ואסמינו גדושים, התורה מזכירה לנו תכונה אנושית ומוכרת של התרחקות מה'. "וישמן ישורון [עם ישראל] ויבעט [ירחיק מעצמו את ה']." לפעמים עושר מביא עמו שכחה. לשכוח מאיפה באנו. לשכוח למי אנחנו חייבים את מזלנו הטוב. להתעלם מהאחד למעלה שבלעדיו לא היה לנו כלום.

הרעיון הזה מוצא ביטוי בשנת השמיטה היהודית. אחת לשבע שנים, בארץ ישראל, לא רק שאנחנו עוזבים את האדמה ולא מעבדים אותה, אלא אמורים גם להניח לכל מי שרוצה, להיכנס לשדות ולמטעים שלנו בחופשיות ולקחת כל פרי או ירק שצמח בהם. אנחנו פותחים את השערים, ובכך מודיעים לעולם שאין לנו ריבונות אישית על הקרקע; כל הזכויות באות מה', שיכול לתת אותן ולקחת אותן כרצונו.

ולמרבה האירוניה, שנה זו (תשס"ח) היא באמת שנת שמיטה.

אז כשמשבר כלכלי גלובלי עומד בפתח, ושוב מוריד אותנו הגלגל השמימי אל הקרקע, כפי שקורה כעת, חשוב לזכור: כשהמצב נהיה יותר מידי טוב, וכתוצאה מכך הקשר שלנו עם ה' מאוים על ידי אנוכיות שופעת ביטחון עצמי, שמלווה לעתים קרובות בעושר אגדי – אז, הוא מזכיר לנו איפה היינו יכולים להיות בלעדיו. וכשהזמנים רעים, הוא מחדש את תפקידו כנותן, בתקווה שהמסר שלמדנו כשהושפלנו על ידי בלימת השפע, יהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר... עם כניסתנו למחזור הבא.