לפני שלוש שנים ביקשו ממני הוריי לאחסן בביתי מזוודה, שלא היה לה מקום בביתם החדש והקטן יותר. שמחתי, משום שזיהיתי אותה מילדותי – היא נשמרה בחלקו הפנימי של ארון, מתחת לכרכים כבדים של אנציקלופדיות ומסמכים ישנים. רק לעתים נדירות ניאות אבא להוריד את כל מה שמעליה, לגרור אותה מהארון, למצוא את המפתח המתאים בין מאות אחרים בקופסת נעליים ישנה, ולפתוח אותה.

אבל כשעשה זאת... איזה אוצר אדיר! תמונות, של קרובי משפחה שנפטרו מזמן, לבושים בבגדים ויקטוריאניים, היו מקסימות אותי במשך שעות, יחד עם מכתבים מאנשים שמעולם לא הכרתי, אך את כתב ידם למדתי להכיר, שתיארו זמנים ומסעות שבעיניי, ילידת 1960, נראו עתיקים ורומנטיים להדהים.

הדבר הכי מעניין אולי, היה מעטפה קטנה של תמונות בשחור לבן, בעלות מסגרת לבנה וחיתוך מסולסל, שעליהן חתום מאחור, "צלם צבאי מורשה". בחלקן נראו מעבורות החוצות נהרות שוצפים ברקע ג'ונגל, כשעליהן משגיחים גבר וילדים אפריקנים עירומים למחצה, וחיילים בריטיים לבושים היטב וחבושי קסדה. היו גם תמונות אחרות, של מקומות שלא יכולתי לזהות אז, אבל אחר כך הפכו למוכרים מאוד – שער שכם, הר הבית ונופים אחרים באזור ירושלים, כולן עם אותה חותמת מאחור וברבות מהן מופיע גם הסבר בכתב יד מסולסל.

המעורבות שלי במדיניות האנטי-אפרטהייד, רק חידדה את הפער בינינו.

סבא שלי מעולם לא היה קרוב לאף אחד מנכדיו: הוא היה בנו של כומר ויקטוריאני קפדן, הדרך שבה גדל גרמה לו לראות כל ילד כמטרד, במקרה הטוב. צורת החינוך שלנו הייתה אף היא זרה לו, בפרט שרוב הזמן גדלנו בחוות בזימבבואה ובדרום אפריקה, גם במקומות וגם בזמנים הרבה יותר פראיים וחופשיים מהילדות הבריטית הנוקשה והקונפורמיסטית של המאה ה-19. המעורבות שלי במדיניות האנטי-אפרטהייד, רק חידדה את הפער בינינו. הדחף המוסרי שהניע אותנו לנקוט עמדה מעשית נגד דעות קדומות, היה בלתי-נתפס לאדם מרקע כמו שלו, שבשבילו שמירה על מוסכמות וסטאטוס קוו היו חשובות במיוחד.

אולי הזמנים היחידים שבהם היה לו ולי משהו שמזכיר שיחה של ממש, היו לפני ואחרי שנסעתי לישראל. הוא הראה לי את התמונות שלו בשחור-לבן, הסביר את ההערות שמאחור, וביקש ממני לצלם תמונות חדשות כדי שיוכל לראות כיצד נראים אותם מקומות כעבור 45 שנה.

כתב גרוע משל רופא

כשביקשו הוריי שאאחסן את המזוודה עבורם, שמחתי מאוד. זכיתי באוסף גדול של תמונות של סבא, יחד עם המצלמה הישנה והיקרה, עדיין בכיסוי העור המקורי שלה. סוף סוף תהיה לי אפשרות לחקור את תוכן המזוודה בצורה רצינית יותר, ואולי אפילו לבדוק באופן עמוק יותר דברים שלא הגעתי אליהם קודם. הוקסמתי מתמונות המלחמה של סבא, וקיוויתי ללמוד יותר על חמש השנים שבהן שהה בסודן, בקונגו הבלגית ובארץ שקראו לה 'פלסטינה'.

קרוב לקרקעית המזוודה מצאתי מחברת בעטיפת נייר חומה, מלאה באותו כתב יד מסולסל שאותו הכרתי מההערות על גב התמונות. הבנתי שזהו יומן המלחמה של סבא שלי. ידעתי שהוא קיים אך מעולם לא ראיתי אותו קודם. אמא שלי בקושי התייחסה אליו ואמרה שאף אחד לא קרא אותו, כי יש לו כתב יד "יותר גרוע משל רופא". התרגשתי למצוא את היומן. ידעתי כמה מדוקדקים היו רישומי אוסף הפורצלן והכסף העתיק שלו, עם קבלות מסודרות ומלאות לכל פריט; הייתי בטוחה שהיומן שלו ימלא את הנקודות החסרות בידיעותיי.

למרבה אכזבתי, רוב הרישומים היו בסך הכל תיאורים בנאליים על התקדמות משרתו בתור מהנדס בצבא הבריטי – קרי, "היום במשרד. הזמנתי חלקים אבל לא מצפה שהם יגיעו בזמן הקרוב. חם מאוד."

חלאה אמיתית

כמעט ויתרתי על הפענוח המייגע של כתב ידו, אבל אז הגעתי לכמה רישומים משנת 1943. רישומים אלו שינו לחלוטין את צורת הסתכלותי על האדם שכתב אותם.

קודם כל, הרישומים האלה היו תקיפה ארסית על יהודי פלסטינה, בייחוד על הפליטים מאירופה הנאצית, שאליהם הוא התייחס בזלזול הרב ביותר. היומן ביטא רגשות שאני יכולה לתאר רק כמתועבים, לא רק משום שהיו אנטישמיים (גרוע בהחלט לכשעצמו), אלא גם משום שהיו מלאי זלזול בסבל הזולת.

רישומים אלה זעזעו אותי במיוחד, משום שלא היה לי צל של מושג שלסבא שלי הייתה גישה כזאת ליהודים. כשסיפרתי לו על תוכניותיי לבלות שנה במושב בארץ, בראשית שנות העשרים לחיי, כשעברנו יחד על התמונות שלו ושלי מירושלים, כשהצגתי בפניו את חבריי היהודים – באף אחד מהמקרים האלה, ובשום הזדמנות אחרת, אני לא זוכרת אפילו רמז דק של אנטישמיות.

הצבא הבריטי היה מודע בהחלט למה שהיטלר עושה ליהודים באירופה, וחלק ממנו אף תמך במדיניות שלו.

מזעזע גם, משום שמה שהוא כתב הבהיר, בלי להותיר ספק, שכבר בשנת 1943 היה הצבא הבריטי בפלסטינה מודע בהחלט למה שהיטלר עושה ליהודים באירופה, ושלמרות שהם נלחמו בהיטלר, חלק מהצבא הבריטי תמך בבירור במדיניותו.

למרות שאני לא נושאת באחריות על מחשבותיו או אמונותיו של סבי, הקריאה ביומן מילאה אותי בושה וגרמה לי להרגיש טמאה. אחרי שקראתי את היומן, לקחתי חופש מהעבודה, כי לא הייתי מסוגלת להתרכז בכלום – במשך שבוע כל מה שעשיתי היה לבכות ולבכות ולבכות.

הגעתי להבנה שתחושת הבושה והפגיעה האישית שלי, חשובות פחות מהאפשרות שהיומן הנורא הזה יוכל אולי לשרת מטרות מועילות. לכן, אני מביאה כאן כמה מובאות, בתרגום חפשי מאנגלית, באזהרה שהן ממש מחליאות:

7-13 במרץ 1943, ירושלים:

"היהודים הארורים האלה כבר יוצאים מהאף לכל הצבא כאן, הם לא עושים כלום חוץ מלצעוק לעזרה מאיתנו, כי היטלר רוצח אותם, ועדיין הם לא עושים כלום חוץ מלנסות להפריע למאמצי המלחמה שלנו בפלסטינה, בכל דרך אפשרית. כולנו מקווים שהערבים יעשו ליהודים גיהינום אחרי שהמלחמה תסתיים – ובינתיים, אנחנו מקווים גם שהיטלר ימשיך לחסל הכי הרבה שאפשר. הם חלאה מוחלטת, לא חושבים על כלום חוץ מלרפד את הכיסים של עצמם."

1-7 באוגוסט 1943, ירושלים:

"כרגיל, היהודים דואגים לעצמם, ונותנים למאמצי המלחמה ללכת לעזאזל – אין פלא ששונאים אותם בכל העולם. אני מרגיש שממש חבל שהיטלר לא השמיד יותר מהם. הם מזכירים לי את הסיפור על הזבל [אורגני] - כשהוא מפוזר בכל מקום, זה לא נורא, תאסוף אותו בערימה – כמו שהם כאן – זה מסריח עד לשמים, ויש להם עוד חוצפה שטנית להגיד שפלסטינה היא הבית שלהם – לא רק שהם ממש במיעוט כאן בהשוואה לערבים, הם גם סולקו מכאן לפני 2000 שנה ומאז היו חסרי בית ומקוללים באמת. היהודי הפלסטיני המקורי לא כל כך גרוע, אבל המהגרים הפליטים הם החלאה המזוהמת של העולם והם אלה שעושים את הבעיות – מצפים מאיתנו להילחם במקומם – בעוד שהם לא עושים כלום ורק צוברים הון על חשבוננו."

המצלמה

ברישום מאוחר יותר ביומן, מתרברב סבא שלי שקנה את המצלמה מפליט גרמני, ו"סחט" אותו עד שקיבל ממנו מחיר טוב. פליט מגרמניה שמגיע ארצה ב-1943 יכול להיות רק יהודי, וברור שעבר שבעה מדורי גיהינום כדי להגיע לשם. כמה מגעיל שסבא שלי היה מסוגל לנצל לרווחתו, בכזאת הנאה ובצורה בוטה כל כך, את מצבו הנואש של זולתו. אבל כמה אירוני שזאת הייתה המצלמה שבה צולמו תמונות ה"צלם צבאי מורשה" שכל כך ריתקו אותי בתור ילדה, ושבהמשך עוררו את ענייני ביומן וחשפו את דעותיו האיומות של סבא שלי.

כמה אירוני שהמצלמה שכל כך ריתקה אותי כילדה, חשפה את דעותיו האפילות של סבא שלי.

אפילו עכשיו, כארבע שנים אחר כך, גואה תחושת ההלם ומציפה אותי מדי פעם. וזה גורם לי לתהות: מי אחראי בסופו של דבר לשואה? התשובות רבות: היטלר, נאצים, גרמנים, ממשלות, תקשורת...

דעות כמו של סבא שלי, לא רק היוו קרקע נוחה שאפשרה להיטלר לצמוח, אלא חשוב יותר, אפשרו לכל חייליו שיישמו באופן פעיל את מדיניותו, לעשות מה שעשו באותה תקופה מבישה. בקונטקסט הזה, אני חשה שסבא שלי, בגישתו הסרקאסטית, היה אף הוא שותף לפשע.

מאז הגילוי הקשה שלי, עברתי תהליך של התנתקות מכל דבר שקשור אפילו במעומעם לסבא שלי; תהליך שכלל הסרה איטית אך עקבית של כל סימן ממנו בבית שלי.

והמצלמה? עכשיו היא ב'יד ושם', מוזיאון השואה בירושלים. שם היא מצאה בית מתאים, באוסף הפריטים שנאספו מאותה תקופה טראגית בתולדות העולם.