אני בעיצומו של טיול ג'יפים, עם ילדי 'קייטנת קובי' – קייטנה שאנחנו מנהלים לזכר בננו קובי שנרגם למוות בגיל 13, על ידי מחבלים. הקייטנה מתקיימת לפני פסח, והיא מהווה מפגש לילדים שאיבדו אמהות, אבות, אחיות או אחים בפיגועי טרור.

נסיעה קופצנית על דרכי עפר בג'יפ אינה דבר נוח. יחד עם זאת, יכולה להיות בזה הנאה נפלאה – במיוחד ל-300 הילדים בקייטנה שלנו, שאוהבים להשתולל. כבר הייתי בטיול הג'יפים הזה בעבר, היוצא מאתר הירדן ליד הכינרת. בפעם שעברה ישבתי מאחור, שם נאחזתי בסורגי המתכת של חלקו הפתוח של הג'יפ, מתאמצת להחזיק את ראשי שלא ייחבט, כשהג'יפ מתנודד ונוטה בזוויות חדות בעודו עובר על מהמורות בדרך. אבל הפעם, הנהג מסמן לי להצטרף אליו אל חלקו הקדמי של הג'יפ.

תשעה ילדים בני שמונה מאחור. כשאני פונה לעברם, אני מבחינה בעיניהם הנוצצות. אחותו בת ה-16 של אחד מהם, שושנה בן ישי, נהרגה באוטובוס בירושלים בדרכה הביתה מהתיכון. הוריו של ילד אחר, ירון ואפרת אונגר, נסעו לחתונה ונורו למוות. הוא, ששכב במושב התינוק, ניצל. אֵלִיָּה, המדריך שלהם, בחור צעיר וצנום עם תלתלים שחורים, נדקר 15 פעם בחזהו על ידי תוקף פלסטיני.

אנחנו נוסעים ומיטלטלים מצד לצד, ואני חושבת לעצמי שנסיעה בג'יפ יכולה להיות משל להרגשה כשבן משפחה נרצח על ידי מחבלים. זה כאילו שאתה פתאום מיטלטל בלי הפסקה, למרות שקודם הייתה לך נסיעה חלקה. שום דבר כבר לא מובן מאליו. אתה כבר לא יכול לשבת במכונית החיים ולנסוע עם מזגן פועל, בלי לחוש את האוויר המסתער עליך ואת חיכוכם הלוהט של הצמיגים על האוטוסטראדה.

יש אנשים שביגונם אינם נמלטים לג'יפ אלא לטנק, מתכנסים בשריון מפני העולם כולו. הם כבר לא יכולים להריח או לגעת בעולם שממהר על פניהם. הם נסתרים, מוגנים ו...נחנקים גם יחד. מסתכנים בניתוק מהעולם שסביבם.

אחד האבות נשאר בבית, בחדרו של בנו המת, לא מסוגל לצאת לעבוד.

אחד האבות שאנחנו עובדים אתם, נשאר בבית, בחדרו של בנו המת, לא מסוגל לצאת לעבוד. נער אחד שאנחנו מכירים, מסרב ללכת לבית הספר מאז מותה של אחותו.

אבל יש גם הנאות בנסיעה בג'יפ. אפשר להגיע למקומות שלא היית יכול להגיע אליהם במכונית רגילה. אפשר לראות את העצים והצמחים מקרוב. אפשר להיות קרובים באמת לעולם שמסביב. שום דבר לא נמצא מעבר להשגתך. הריחות הרבה יותר קרובים – ריחם העז של ההדרים והמנגו. אנחנו נוסעים בתוך פלגים ודרך מטעים. ואז אנחנו דוהרים ממש על שפת ימת הכינרת. כל המדינה תלויה במֵי השתייה שבתוכה. עברנו המון עונות של בצורת. כל שנה אנו עוקבים בדאגה אחר נסיגת מימי הכינרת. כל שנה אנו מקשיבים למומחים המתארים עד כמה נסוגו המים, ואיזה חלק מהאגן שלה נחשף ויָבַש.

אנחנו נוסעים על שפת המים ואני חושבת על השנים בהם רואים את צמרותיהם המבצבצות של עצים המכוסים מים כמעט לחלוטין. שנה אחת צמחו העצים האלה על אדמת האגן החשופה. שנה אחרי הם שקועים במים ועלולים למות מחוסר יכולת לספוג ולהכיל את שפע המים.

פתאום אני מבינה שכשצער הורס אדם, זה בגלל שהוא לא מסוגל לספוג את עוצמת האובדן, לא מסוגל למצוא דרך להכיל את הכאב. כי צער, גם הוא דבר שצריכים לספוג אט אט לתוך הגוף, עד שהוא הופך לחלק ממך ומשנה את כל כולך. בתהליך האבל אתה הופך להיות מישהו אחר, מישהו שחי כעת עם חלק אבוד מרקמת קיומו.

זה לעולם לא יהיה אותו דבר

אני לא מכירה את נהג הג'יפ, אבל אני מספרת לו על הרעיון של הג'יפ כדימוי לנסיעה הקשה של אלה שחווים אובדן – כמו הילדים מאחור. אנחנו מתחילים לשוחח. אבי חובש כובע קסקט ומרכיב משקפי שמש. הוא מסיר את המשקפיים לרגע ומביט בי, ואז מחזיר את מבטו אל הדרך. הוא מספר לי שלא מזמן נשא אישה, ואו-טו-טו יהיה לו תינוק ראשון, למרות שהוא כבר בן 40. אחר כך הוא מספר לי שאבא שלו נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשהוא היה בכיתה ה', ושאמא שלו התחתנה אחר כך שוב. כשאבא שלו נהרג הוא היה בערך בגילם של הילדים שיושבים מאחור.

"אחר כך, זה כבר לא אותו דבר", הוא אומר. הוא מספר על חסרונו של אב כל החיים, ואיך אמא שלו סיפרה לו שאפילו עכשיו, יותר מעשרים שנה אחרי, היא יכולה להיכנס לרכב כדי לנסוע, וסתם כך, להתחיל לבכות. "הכאב לא נעלם", הוא אומר לי. אמו היא פרופסורית שעובדת בתחום המיקרוביולוגיה, חוקרת את המיקרואורגניזמים המשגשגים בכינרת, אשר לא נראים לעין בלתי מזוינת.

אי אפשר לראות את האובדן על פניהם של הילדים המחייכים האלה. אבל האמת היא שהעול הזה נושא בתוכו גם יופי נורא. אלה שיודעים מהו אבל, יכולים גם לראות, להריח ולהרגיש הרבה יותר מאחרים. חלק מהעצים השקועים במים ימצאו דרך לא רק לשרוד, אלא גם לשלוח ענפים ולצמוח דווקא ממקום אסונם.

העול הזה נושא בתוכו גם יופי נורא. אלה שיודעים מהו אבל, יכולים גם לראות, להריח ולהרגיש הרבה יותר מאחרים.

אבל האדם זקוק לעזרה כדי לספוג את האובדן. יש אנשים שסופגים את האובדן כמו מים, האובדן שוקע ומסתתר בעמקי הווייתם. המים בולעים כל מה שמגיע אליהם, אבל הם גם מטשטשים את כל מה שהם מכסים. אחרים סופגים אותו כמו האוויר, משחררים לסביבה רמז, שמץ של ריח ממה שעובר עליהם בפנים, אבל בדרך כלל נרתעים מחשיפה מרפאת. ויש גם אלה שסופגים כמו האדמה, שכל כולה משתנה ממה שעובר עליה. כשהאדמה סופגת, היא לפעמים מוציאה יבולים מדהימים כמו אלה שעל פניהם אנחנו עוברים - שדה חיטה בשל ומוכן לקציר.

בסוף טיול הג'יפים אנחנו חונים, וכמה נערים יוצאים להגיד את ברכת האילנות - ברכה מיוחדת הנאמרת בחודש ניסן על עצי פרי מלבלבים. לאחר הקור המקפיא של החורף, כשנראה כאילו החיים והצמיחה משותקים והכל מת, אנחנו אומרים ברכה למראה סימני החיים הראשונים של האביב:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שלא חיסַר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, לְהַנות בהם בני אדם."

כמו שהעצים צריכים לספוג את המים מן הקרקע כדי לצמוח, כך גם אנחנו צריכים לספוג את הכאב שלנו, כדי שיום אחד הוא ילבלב ויפרח להיות משהו שמעולם לא חלמנו שיוכל להיות. כל מה שנראה היום כל כך משותק וחסר חיוּת – האהבה שלנו, התקווה שלנו, היכולת שלנו לחיות – יכול יום אחד להתעורר מחדש.

מאמר בנושא קרוב:
חצי הכוס המלאה
כשאם מאבדת ילד, היא מתחילה להבין את משמעות רעיון הכרת התודה על כל מה שיש.