רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

אמא של חייל: מה זה אומר "אנחנו בשטח"?

כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ח כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ח 02/03/2008 | מאת רינה פלד

חשבתי שלא נהיה כמו אותה חבורת הורים מודאגים שמחכים בכל רגע ורגע לפיסת תקשורת עם הבן הרחוק. טעיתי.

כוס התה שלי חמה הפעם מתמיד. אני מנסה להעלות את טמפרטורת הגוף גם באמצעים חיצוניים כמו משקה חם, על מנת לשרוד את הלילה שיבוא. בתכנון היומי שלי רשומות משימות פרוזאיות, כמו לקנות מטען לפלאפון שנדם ולהתקשר לעירייה. שום דבר בשגרת הערב הזה לא מבשר שהעולם הפרטי שלי עשוי להתעשר בחוויות רגשיות מאליפות ובהתגברות אין קץ על חמלת ההורות שלי, שתעמוד בעוד שניות מספר באתגרים חדשים.

צרצור הטלפון הנייח כבד המשקל (והנוסטלגי!) מאלץ אותי להניח את הספל החם ולהרים את האפרכסת הלבנה. אולי זה מהצבא, אני אומרת לעצמי בהתניה קלאסית, מאז התגייס בני. חשבתי לעצמי שלא אהיה כאותן אימהות על סף היסטריה תמידית, שמנסות לחבר כל צלצול טלפון לבנם שבצבא. מסתבר שטעיתי. אני כנראה נכנסת בהחלקה ישירה לחבורת ההורים המודאגים שמחכים בכל רגע ורגע לפיסת תקשורת עם הבן המרוחק. מרוחק עד כדי חוסר שליטה גמור על מה שקורה לו, עובר עליו או מפלס דרך באמצעותו.

התחושה שאין לי כהורה יכולת לעזור או לשלוט במציאות הקשה שלו, לטעמי, באתגרי הצבא, משאירה אותי מובסת ולא מאותגרת. עד היום היתה לי תקשורת ברורה אליו, גם אם נענה לי וגם אם לאו, כדרכו של כל מתבגר מצוי, עדיין הייתי שם. מקבלת, כועסת, אוהבת ואולי מאוכזבת לפעמים, אבל בעיקר גאה מאוד. לכל משחק הרגשות הללו היה מקום ריאלי במציאות. בכל רגע ורגע ניתן היה לשנות את הכל במחי שיחה או החלפת חוויות. היום אני מחכה לטוב ליבו של סדר היום שלו, על מנת להבין שהוא עדיין בני בכל מקום שיהיה, למרות אילוצי המקום והזמן.

שיהיה לכם רק קל וחם

עניתי לטלפון.

אמא, אנחנו בשטח, הוא אומר לי בעייפות מה.

מצוין, אני עונה לו, שמחה שהם בשטח. בודאי הם מתאמנים קצת, מכינים מנגל בסוף האימונים, ממש כמו בימי התיכון העליזים, משחקים קצת משחקי חברה וחוזרים לבסיס האימונים בסופו של יום מפרך. לפחות יש שם מקלחת חמה, חדר אוכל, מיטה נוחה. בערך כל מה שצריך אדם על מנת להיות, מבלי לאבד צלם אנוש.

לא אמא, הוא מתקן.

אנחנו בשטח.

אוקיי, מה זה אומר בשטח? אני כמעט צועקת ומנסה לשלוט בדאגתי, משל הייתי אמו האולטימטיבית של החייל הנדון, שקולה ורגועה, מסמלת בקולי ביטחון לאומי ואחוות עמים.

הוא מנסה להיות שקט וברור ומסביר לי בקצרה ש'בשטח' פירושו, חיילים שעוזבים לרגע את הציביליזציה הלא מאכזבת, הנוחה והחמימה, לטובת תרגילי הישרדות אמיתיים בתנאים שאחרון המוהיקנים כבר מזמן היה זונח בבהלה. הוא מסביר שהם יצטרכו להתגונן מפני הקור, מפני האויבים העתידיים שיגיעו אם וכאשר ביום פקודה יתקלו בהם, ובעיקר יצטרכו ללמוד לנהל את עצמם בתנאים קשים ולא אנושיים, כאשר סיבי השרירים שלהם ימתחו לרמות משונות שבוינגייט יחווירו מכשירי המדידה, וסקלת המאמץ האנושי תפרוץ את דרגת הסיבולת הגופנית.

אם כך, אני משננת לעצמי, בני הופך להיות הרמבו של תעשיית הצבא בתוך שאר חיילי ישראל ומפקדיו. שיחת הטלפון מסתיימת באיחולים לזמנים טובים וקלים, ואני מתפנה להבין לעומקו של עניין, שבשטח, ממש ברגעים אלה, הוא מתפלש בבוץ הטובעני, מנסה לזחול מתחת לגדרות תיל דוקרניים, קופץ מעל בורות טובעניים ומנסה להרים אלונקות כבדות.

הרוח מתגברת עוד ועוד בחלון הבית, ובחוץ מתחילה סערת גשמים ורוחות עזה.

כבר מזמן חיכינו לה. בתקשורת הכינו אותנו כראוי למהלכה והסבירו לנו בוודאות מאין היא מגיעה ולאן היא ממשיכה. השלגים שירדו, הגשמים שינחתו, המים שיזרמו, מביאים מעט מזור לארץ השחונה. אולם, מבלי משים, אני מוצאת את עצמי כמעט בוכה. בוכה מכאב על הקור העז שהוא חשוף אליו. על הזחילות בבוץ הקר, ובעיקר על כך שחליפת הסערה שלו קצת נקרעה ואין לו כרגע חדשה בשטח. ומה יקרה אם הוא רטוב כולו? ואיך הוא ישן בלילה באוהל סיירים פשוט. ובכלל, הרי ניטל ממנו החופש לבחור אם להישאר שם או ללכת...

אני מסתובבת בחוסר שקט בבית. העננים השחורים מאיימים לפרוץ פנימה אל הסלון החמים. והוא, בני, כרגע יחד עם חבריו מפלס דרכו לעבר עוד משימה צה"לית מאתגרת. האם הוא באמת מרגיש מאותגר או שמא מחכה כבר לרגע שהכל יסתיים והוא יחזור לבסיס האם, למקום מוגן יותר ולא חשוף כל כך הנקרא השטח.

ואולי השטח הוא בעצם גם האישיות הפרטית שלו שחווה עכשיו חוויות נעורים, אתגרים מעניינים, חברים חדשים, הוא מתחלק במה שיש לו עם עוד אנשים, אולי מעודד אחרים, אולי מתעודד בעצמו ואולי הוא מתחזק מאוד באמונה ורואה את יד השם בכל משימה, ואולי הוא באמת חושב שכל זה לא נורא כל כך יחסית למה שהעם היהודי עובר לדורותיו. ואולי הוא לא חושב על כל אלה והוא סתם תכליתי ועושה הכל בדייקנות וביעילות וחוזר לבסיסו בשלום ובשלוה.

"אני מצהיר"

אני נזכרת בהשבעה בכותל. המפקדים נושאים דברים. הם מדברים בעוז רוח ובביטחון. מנסים לספר לנו על המשימות אותם יצטרכו החיילים לבצע. ממשימה למשימה הולך ליבי וחרד יותר ויותר. הם מספרים על מבוקשים, על מחסומים מסוכנים, על חדירות לכפרים עוינים ועוד. ואני מביטה בבני הפרטי, ובבנים הנוספים, וחשש ענק משתכן לו שם בעליה השנייה של חדרי הלב. אחד המפקדים מספר בהמשך עד כמה הצבא זקוק להם ומה גדול תפקידם. הוא מנסה לחבר בין נפשם הרכה לבין גודל המשימה. משום מה כמעט לא מתחברים לי בתודעה הנשק הקטלני שהם מחזיקים ביד והנשמה הזכה והטהורה שלהם. הניגוד המושלם שבין קור הברזל של הנשק וחומד פניהם של נערי הטירונות הצעירים, מסמל את הניגוד הקשה שבין ארץ ישראל היפה והטובה, לבין כורח המלחמה שניכפה עלינו כיושבי האדמה הנפלאה הזו.

אני מנסה לדמיין משימה קרבית של החיילים האלה, ואני מתמלאת אימה רק מלחשוב על עוז הנפש ותעצומות הרוח שהם יזדקקו להם, במידה וייקראו ליום פקודה. שאגת "אני מצהיר" משולשת, קוטעת את מחשבותיי. בני הצהיר כרגע על רצונו להיות בין המגנים על עם ישראל ותושביו. מי ייתן והצהרת האמונים הזו לעולם לא תבוא לידי ביצוע, בשום אירוע מסוכן לאף חייל.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן