"אבל מה יהיה עם דיויד-רוברט?!" ספק שואל ספק קובע אבא-ריצ'ארד.

"הפעם אין ברירה, אנחנו פשוט מוכרחים להגיע!" אומרת אמא-ג'סיקה באנקת השלמה עם הגורל. "אני לא יכולה לעשות לה את זה שוב. לא הגענו לאף אחת מהלידות, ולאף אחת מהבריתות, ובטח שלא לחנוכת הבית ולימי ההולדת. אחרי הכל זאת אחותי! אפילו שהיא בחרה לגור שם."

"אני מבין אותך", עונה ריצ'ארד. "זה הבר-מצווה הראשון שלהם ובסך הכל זאת יכולה להיות חוויה די מעניינת... בשבילך, אני מתכוון. ובכל זאת, את יודעת שאני בדיוק באמצע המגעים עם המתווך בקשר לבית חדש בשבילנו. יהיה הרבה יותר נוח עם שני חדרים נוספים, וגם סיכמנו שיהיה הרבה יותר טוב לדיויד-רוברט בבית מרווח יותר."

"עכשיו זה הבית החדש, בפעם שעברה הייתה מלחמה, לפני זה - אינתיפאדה, לפני זה עסקים, לפני זה טרור, לפני זה ילדתי, לפני זה... אני כבר לא זוכרת מה. אין ברירה, מוכרחים לקפוץ למים, ומה שיהיה, יהיה!"

"אבל מה באמת יהיה עם דיויד-רוברט?!" הקשה שוב בעלה.
 

***

דיויד-רוברט, נסיך אמריקאי בן שש. מולך ביד רמה על אחוזת חמישה חדרים, שני הורים וכמה 'משרתים' (לא בדיוק, רק גנן, מבשלת, מנקה ועוד כמה כאלה). דיויד-רוברט, כידוע, לא יכול לאכול בבוקר, שום דבר חוץ מהסיריאל (ארוחת דגנים) שלו, ובתנאי שזה יהיה בפינת הישיבה שלו בסלון, מול הטלוויזיה שלו, כשהוא צופה בתוכנית החביבה עליו.

לדיויד-רוברט יש כמובן חדר משלו, שלא היה מבייש סלון ישראלי ממוצע, ובייסמנט (מרתף) פרטי משלו, בסדר גודל של בית רגיל פה בארץ הקודש - כדי שיהיה מקום לכל הצעצועים והשעשועים שלו.

דיויד-רוברט לא יכול בלי המלתחה הממותגת שלו, בלי מבחר הנעליים הממותגות שלו, בלי ארוחת ערב עשויה היטב - כמו שהוא בדיוק אוהב, בלי הסעות לכאן ולשם, בלי... כל מה שאליו התרגל מאז שנולד.
 

***

"אבל מה יהיה עם דיויד-רוברט?!" שאלה ג'סיקה את אמא שלה ש'גלתה' אף היא לא מזמן לארץ הקודש (בשביל זקנים זה בסדר שם).

"באמת, מה יהיה?" החרתה החזיקה אחריה אמהּ בדאגה מהולה בהמון חשש.

"חשבנו למצוא איזה מלון סביר, אבל אין באזור שום דבר כזה – לא סביר ולא בלתי סביר, והבר מצווה בשבת, כך שאי אפשר לנסוע אליהם."

אמא שלה לא ניחמה אותה: "את יודעת שיש להם רק ארבעה חדרים ו...שבעה ילדים! והכי גרוע, אף אחד מהם לא ממש מדבר אנגלית, חוץ מלין אחותך, כמובן. דרך אגב, את יודעת שכאן קוראים לה 'לאה'?"

ג'סיקה ההמומה לא הצליחה להפיק מגרונה שום צליל.

"יש לי רעיון", הציעה אמה, "נבקש מהם לפחות למצוא לו איזה חבר דובר אנגלית. שיהיה לו עם מי לדבר."
 

***

שבוע לפני בר-המצווה, ירדו אמא-ג'סיקה ודיויד-רוברט מהמונית (אבא-ריצ'ארד, כך הוחלט, יגיע רק לשבת), ועמדו מול בניין הדירות בה התגוררה אחותה בביתר.

'סלאמס!' חשבה ג'סיקה. 'פשוט סלאמס! קשה להאמין שכאן גרה אחותי, עצמי ובשרי.' היא בחנה את תגובתו של דיויד-רוברט. למרבה הפלא, הוא נראה די נלהב וסקרן. לאה (לין) ובעלה, הוליכו אותם במעלה מדרגותיו של חדר-מדרגות אפלולי (ג'סיקה ספרה שתי שקיות ריקות של במבה וארבע עטיפות טופי), עד לדלת ביתם שבקומה השנייה.

על קבלת פנים כזאת היא לא חלמה: שלטי "ברוכים הבאים" בעברית ובאנגלית על הדלת, סרטים ובלונים מסביב. בבית חבורת אינדיאנים צעירה שהתנפלה על דיויד-רוברט בקיפצוצים ודילוגים עליזים, עוגה ביתית מקסימה במטבח, וריח נעים של תבשיל המתחמם על הגז.

זה היה נפלא. שתי מיטות קומתיים אמיתיות, כמו בסרט אחד שראה פעם בטלוויזיה

בין רגע נעלם דיויד-רוברט מעיניה, כמו גם המזוודות שמצאו את דרכן הישר לחדרון (החדר הכי גדול בדירה) שפינו לכבוד האורחת החשובה.

הילדים משכו את דיויד-רוברט ל'חדר הבנים' והציעו לו לבחור איפה לישון.

זה היה נפלא. שתי מיטות קומתיים אמיתיות, כמו בסרט אחד שראה פעם בטלוויזיה, ומיטה אחת נפתחת מלמטה. "תבחר איזו מיטה שאתה רוצה", הציעו לו הבנים ברוחב לב בעברית, פלוס כל מיני תנועות ידיים להבהרת הרעיון. לא הייתה לדיויד-רוברט שום בעיה להבין את המסר, והוא בחר באחת מהמיטות העליונות (עולים אליה בסולם, כמו בפארק).

קשה לתאר את השבוע המדהים שעבר על דיויד-רוברט. הוא אכל עם כולם ליד השולחן, מרק עוף, סלט ירקות, לחם אחיד עם גבינה ואפילו קורנפלקס רגיל של תלמה. הוא ירד לשחק "בגינה הציבורית" – מגלשה קטנה, נדנדה, קרוסלה, המון ילדים, וארגז חול אמיתי! הוא התלכלך באמת, וחיכה בתור לאמבטיה לפני השינה.

הוא ישן עם עוד ארבעה בנים באותו חדר, קפץ על המיטות, שיחק במלחמת כריות, צייר בצבעי פנדה ולורדים נורא מלכלכים, צחק עם כולם (בלי להבין אף מלה), אכל במבה וביסלי פשוטים, ביקר אצל השכנים והכיר מלא חברים חדשים (כן, כן, כולם דוברי עברית – ויידיש – בלבד). הוא לא הצליח להשתעמם אפילו רגע, למרות שבסלון הקטנטן לא הייתה אפילו טלוויזיה אחת (וגם לא וידיאו, די.וי.די או כל תחליף אחר) – רק שולחן, כיסאות והמון ספרים.

ובשבת, דיויד-רוברט אפילו הלך לאיבוד. הוא יצא לשחק בחצר, ולא חזר. צוות משפחתי נרחב פתח בחיפושים בסביבה. ג'סיקה וריצ'רד כמעט איבדו את עשתונותיהם מרוב דאגה לבנם האהוב, והתקשו לקבל את הסבריהם המרגיעים של לאה ובעלה.

"אל תדאגו, העיר סגורה, אין לו לאן לצאת מכאן."

"אבל מה יהיה עם דיויד-רוברט?! מסוכן פה! חייבים לקרוא למשטרה!" התעקשו אמא ג'סיקה ואבא-ריצ'ארד.

"זה בסדר, כולם כאן יהודים, מישהו ימצא אותו, וכבר ידעו לאן להחזיר אותו."

בינתיים, דיויד-רוברט הצעיר הסתובב ברחובות, בוחן את הבתים בתקווה למצוא את הבניין המוכר. 'כל כך הרבה בניינים דומים', חשב לעצמו. 'וגם מלא כבישים, ואף מכונית לא נוסעת.' מידי פעם הוא עצר לנוח ולבדוק מתקן שעשועים זה או אחר שפגש בדרכו, ואחר כך המשיך ללכת.

אנשים שהבחינו בילד המשוטט הצליחו לדובב אותו, ולהוליך אותו אחר כבוד לכיוון הרחוב הנכון. כבר בקצה הרחוב זינקו אליו המחפשים המודאגים, שהופתעו לגלות ילד חייכני ומלא סיפוק מהחוויה הנהדרת שעבר זה עתה – ללכת לאיבוד 'על אמת', חוויה של ממש בארץ הקודש.
 

***

אז מה היה בסוף עם דיויד-רוברט?

כשהגיע הזמן להיפרד, דיויד-רוברט נראה עצוב כל כך לחזור הביתה. היה לו קשה להבין למה אמו נראתה מזועזעת כל כך כשהציע לה לעבור לגור בביתר, או לכל הפחות להביא איזו 'ביתר קטנה' לאזור המגורים שלהם.

"נו, דיויד-רוברט", שאלה אותו דודה לאה, "מה אתה אומר. איך זה בישראל?"

"נהדר!" ענה הנסיך. "אפילו יותר כיף מדיסני-לנד!"

למחרת, באמריקה הרחוקה, רגע לפני שכיבה את האור, אמר ריצ'רד לאשתו: "יודעת מה? נראה לי שאפשר לוותר על מעבר לבית גדול יותר, זאת אומרת, נראה לי שאם אצל אחותך שמח כל כך עם 9 נפשות בארבעה חדרים, אז אנחנו יכולים לשמוח עם הבית שיש לנו..."

*הפרטים שונו, הסיפור אמיתי.