בעולם, זו עונת האלטרואיזם. עם התקרב השנה האזרחית החדשה ואיתה חג המולד, נושאים מחממי לב וקיטשיים הופכים להיות צו השעה. זו עונת הקניות הקדחתנית ביותר, הזמן בו אנשים מוציאים הכי הרבה כסף, ולפיכך הזמן שבו ארגוני הצדקה מקווים לנצל את חדוות הבזבוז לצרכים חשובים יותר מרכישת הצעקה האחרונה בתחום הגאדג'טים. זהו גם זמן נהדר למחקרים אודות נתינה לתפוס כותרות.

מחקר אחד כזה פורסם לפני מספר שנים בקנדה. פרופסור רוברט פישר ועמיתיו מאוניברסיטת אלברטה חקרו במשך שנתיים מספר מבצעי איסוף תרומות ארציים. הם ניסו לגלות מה גורם לבני אדם לתת מכספם לזולת. מה הופך נתינת צדקה למין חובה מקובלת, שהמורדים בה נתקלים בהזעפת פנים חוצת תרבויות. למה כמעט כולם מודים בצורך לתת מרכושם לאחר, שלא שפר מזלו?

אם הרהרתם לרגע באפשרות שזה משום טעמה המתוק של הנתינה, טעיתם. מה שגילה המחקר הוא שאנחנו לא נותנים כדי להרגיש טוב יותר: אנחנו נותנים כדי לחסוך מעצמנו את תחושת הבושה העמוקה שאנחנו חווים כשאיננו נותנים. בושה היא רגש שלילי עוצמתי מאד, ובני אדם מוכנים לעשות הרבה כדי להימנע ממנה. החוקרים גילו, בין השאר, שאנשים תרמו פחות כסף, אם הקבלה על התרומה הגיעה עם שי סמלי כמו דיסק. תמריץ חומרי לתרומה תוגמל פחות מאשר הבהרות על מטרות הכסף. ממצאים כאלו תרמו למסקנות המחקר: אנחנו לא תורמים בגלל הרווח האישי, אלא בגלל תחושה חזקה של מחויבות.

אנחנו לא תורמים בגלל הרווח האישי, אלא בגלל תחושה חזקה של מחויבות.

למה דווקא הצורך לתת צדקה מוטבע בנו עמוק כל כך? אחרי הכל, אנחנו מריעים למי שתורם כליה לחולה, אבל מי מאיתנו חש בושה משום שאיננו עושה זאת? גם לא מקובל לגנות את כלל האוכלוסייה על כך שאינה נוהרת בהמוניה לבתי החולים, להעניק אחת משתי כליות בריאות לחולים שגם כליה מתפקדת אחת אין להם. או קחו את תחום ההתנדבות. פעילות וולונטארית אולי פורחת היום יותר מאי פעם, אבל עדיין, אנחנו לא מתייחסים בשלילה אוטומטית כלפי מי שאינו עוסק בה. אלו רק שתי דוגמאות שמחדדות את הסתירה: יש המון מעשים טובים ראויים להערצה שאנחנו מוחאים להם כפיהם, אבל לא מרגישים חובה עמוקה לעשות אותם בעצמנו.

צדקה היא דבר שונה לחלוטין. אנחנו מודים בחובה, מגנים את מי שלא מזהה אותה, וחווים בושה אם איננו תורמים מכספינו. כמו שתיארה זאת פובליציסטית של הטיימס הלונדוני, שציטטה את המחקר הקנדי: "בשבוע שעבר, למשל, התקיים פאנל טלוויזיוני בעניין תרומות של אנשי עסקים וחברות. בפאנל הזה, איש לא הטיל ספק בצורך של אנשים לחלוק את כספם עם אחרים. הפאנל כלל מולטימיליונר ביישן שתורם מידי שנה מחצית מהכנסתו, ובכיר בחברה עסקית בינלאומית שהבטיח שהפירמה תתרום סכום זהה למה שיתרמו כל העובדים יחד... גם הפאנל וגם הקהל הסכימו שעסקים צריכים לתרום יותר מהונם... אחרי 90 דקות עדיין הייתי מבולבלת באשר לשאלה מדוע אנשים – כולל אני – סבורים שאלו שלא נותנים דבר מתנהגים באופן לא מוסרי."

צדק, לא אהבה

הצדקה היא ערך מוכר בכל תרבות, מאיסלם ועד הינדואיזם. אבל הערך לא יונק תמיד מאותם שורשים. הרבנית אסתר יונגרייז, בספרה החיים במחויבות, מזכירה עובדה מעניינת: המילה 'צדקה' באנגלית (ובשפות מערביות אחרות) נובעת ממילה לטינית ששורשה אהבה (Charitas, charity).

למילה העברית 'צדקה', לעומת זאת, אין שום קשר אטימולוגי למילה 'אהבה'. במקום זאת, שורש המילה הוא במילה 'צדק'.

אהבה והשלכותיה הן דבר הנתון לליבו של האדם. האהבה, מעצם מהותה, היא עניין של בחירה, דבר המותיר מרחב תמרון. זו מילה המחייבת הרבה פחות מ'צדק'. צדק הוא חובה, בכך יודו גם אנרכיסטים קשי עורף. אם יש ערך אחד שאף אדם החפץ להיכלל בחברה לא יעז לחלוק עליו, זהו צדק. הוא אוניברסאלי כל כך שאפילו מפירי הצדק הגדולים ביותר מוכנים תמיד לתאר את עוולותיהם כמעשים של צדק.

יש כר נרחב לאהבה, אבל לא היא המקור לצדקה. צדקה היא מעשה של חובה ויושר.

ביהדות יש כר נרחב לאהבה, אבל לא היא המקור לצדקה. צדקה היא מעשה של חובה ויושר. יותר מכל דת אחרת, היהדות מגדירה בדיוק את חובות הצדקה המוטלות על האדם: כמה לתת, מתי לתת, למי לתת. ההלכה היהודית עוסקת בפרטי פרטים בסדרי עדיפויות: האם עדיף לתת מעט לרבים או הרבה למעט? עניי עירך או קרוביך – מי קודם? האם תרומת ספרים נחשבת לצדקה?

ואפילו עני לא פטור מצדקה, כפי שאיש אינו נמצא מעל לצדק.

בחינת התפיסה היהודית בנושא יכולה להסביר בצורה טובה, מדוע בני אדם חווים את תחושת המחויבות לתת צדקה יותר מאשר מחויבות לכל מעשה טוב אחר. הצדקה היא חובה אבסולוטית, לא מעשה נאה הנתון לשיקול הדעת האישי של כל אחד. בהגות היהודית, הרכוש הכספי אינו אלא פיקדון הנתון בידי האדם, והאדם הוא בבחינת אפוטרופוס שצריך לנהל רכוש זה כיאות – והניהול היאה כולל נתינת צדקה בנדיבות.

בשחר הסוציאליזם, היו מי שגינו בחריפות את מוסדות הצדקה. הם טענו שצדקה היא מעשה התנשאות המקבע את מעמד העוני. אבל צדקה מתוך תחושת עליונות, מעולם לא הייתה מנהג יהודי. העני זכאי לצדקה בה במידה שהתורם חייב לתת אותה. זהו מעשה של צדק בצורתו הטהורה והבסיסית ביותר. לא סתם בחר מרק טווין, בכותבו על היהודים, לציין לשבח, מעל לכל, את מוסדות הצדקה שלהם. קהילות ישראל בגלות לאו דווקא נהנו משפע רווחה חומרית: אבל לכל קהילה היו מוסדות צדקה לעניים וליתומים, לכלות עניות ולקבצנים נודדים. היהודים מעולם לא חדלו לתת צדקה משום שזו הייתה חובתם: הצדק, לא האהבה, דרש זאת.

אז מדוע אנחנו חווים תחושת בושה כשאנחנו לא נותנים צדקה? כנראה זאת הסיבה. עמוק בלב, אנחנו מזהים את התרחקותנו מעשיית צדק. וכל עוד נותר בנו מצפון, הבושה היא התגובה הטבעית ביותר.