רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

כשנשים פועלות ביחד – זה כוח!

כ״א באב ה׳תשס״ז כ״א באב ה׳תשס״ז 05/08/2007 | מאת אמונה ברוורמן

רוב הבנות לא היו רוצות להסתובב בקושי לבושות, ולהתייחס לצד הגופני שלהן בצורה כל-כך "משוחררת", אבל הן פשוט לא יודעות שיש דרך אחרת. הלחצים החיצוניים חזקים ודרוש אומץ אפילו כדי לדבר – בשביל שינוי אמיתי, צריך ציבור שיתאגד יחדיו.

כשלמדתי באוניברסיטה, הפמיניסטיות התייחסו לגבר שהחזיק דלת פתוחה לאישה כאל שוביניסט (האם המעשים שלהן לא היו כאלה בעצמם, רק לצד השני?) - אנחנו מסוגלות בהחלט להחזיק את הדלת לבד, תודה רבה. הבנות שלי, מצד שני, מזלזלות בגבר שאינו פותח את הדלת בשבילן, ורואות בו אדם חסר נימוס. מי חינך אותו? מאיפה הוא יצא?

נשים וגברים ממשיכים להתחבט בשאלה מי הם ומה אמורים להיות התפקידים השייכים לכל אחד מהם. אני חושבת שאחת הנשורות העלובות, שנותרו לנו מתנועת שחרור האישה של שנות השישים, היא ניכור עצמי.

נשים מרגישות שהן חייבות לאמץ גישה חופשית וקלילה לצד הגופני של החיים, על מנת להוכיח שהן שוות

גברים מרגישים שהם צריכים לאמץ אישיות רגישה יותר כדי להתאים לנשים של היום, בעוד שהנשים מתלוננות בינן לבין עצמן, שאי אפשר למצוא בימינו גברים בעלי חוט שידרה. הנשים מרגישות שהן חייבות לאמץ גישה חופשית וקלילה לצד הגופני של החיים, על מנת להוכיח שהצליחו להשיל מעליהן את עול הדיכוי הגברי. על מנת להוכיח שהן שוות.

אחד המדורים הכלכליים ציין את העלייה החדה במכירת לבני נשים בשנים האחרונות. וזאת משום שבגדים שבאופן רשמי היו שייכים לחדר השינה, הפכו ללבוש יומיומי המתאים להופעה בציבור. מעשים שבעבר נשמרו לנישואין, הפכו לפעולות יומיומיות בקמפוסים ובתיכונים (כמו גם התנהגויות שלא קיימות אפילו בתוך הנישואין).

אבל גל חדש של ספרים, טוען שהחירות היתרה הזאת אינה מובילה לאושר רב יותר. הספרים האלה מאשרים את רגשות המבוכה, ואפילו הדיכאון, שחשות נשים צעירות רבות. למרות שנראה שמרכזי בריאות הנפש של הקמפוסים מעודדים באופן אירוני את ההתנכרות לאופי הנשי הטבעי של הבנות, ומעודדים את הפריצות המשתוללת, הקליינטיות של הפסיכולוגים שכתבו את הספרים האלה חושפות סיפור אחר.

אותן נשים צעירות לא מרגישות נאמנות לעצמן כשהן לוקחות חלק ביחסים גופניים חסרי משמעות. הן מרגישות אומללות. הן מרגישות בודדות ופגועות ונבגדות – על ידי הבחורים, המערכת, החברה שלהן ואולי אפילו על ידי הוריהן. לא זה מה שהן רוצות להיות. זה לא כיפי ולא מהנה וגם לא ביטוי של האני האמיתי שלהן. רוב הבנות לא רוצות להסתובב שלושת-רבעי ערומות, ולהתייחס לצד הגופני שלהן בכזאת צורה מוחצנת ויהירה. הן פשוט לא יודעות שיש דרך אחרת.

ובכל זאת, אולי המטוטלת מתחילה לנוע חזרה.

ובכל זאת, אולי המטוטלת מתחילה לנוע חזרה. אולי נשים צעירות מגלות שכוח אמיתי אינו נובע מתוך תחושה הבאה מבחוץ ומכתיבה להן מי הן אמורות להיות, אלא מתוך נאמנות אותנטית יותר לקול הפנימי. והקול הפנימי שלנו לוחש כבוד, צנעה, השתוקקות שיעריכו אותנו על היופי הפנימי שלנו, תחושת ערך עצמי – ומוכנות לדרוש את הכבוד הזה מכל מי שמעוניין ביחסים אמיתיים. זוהי הנשמה היהודית שלנו, נשמתה של בת מלך.

הלחצים החיצוניים חזקים. דרוש אומץ לדבר. צריך בשביל זה ציבור. צריך בשביל זה להתאגד יחד. מי יעמוד לצידן? לא הפסיכולוגים של הקמפוס שתמיכתם בסגנון חיים מופקר יותר רק תורמת לפחדיהן. לעתים קרובות גם לא הוריהן, שהתבגרותם הפרועה בשנות הששים הובילה אותם לתמוך "בהתנסויות נעורים". בהחלט לא חבריהן הזכריים, שלמרבית האירוניה, מפיקים כפי הנראה את הרווח הגדול ביותר מהחירות הפמיניסטית המדומה.

כל מה שנשאר הוא הנשים האחרות - אותה התאגדות נשית רבת כוח. בנות אחרות שגם הן פגועות וכואבות משיטת ה'חברים ונהנים' (מי בדיוק?). בנות בעלות תחושת הערכה עצמית ברורה, שהן לא יניחו לאף אחד לרמוס. בנות בעלות רגש מוסרי ברור וחשיבה ארוכת טווח. בנות בעלות תחושת צניעות שלא רואות ב'בנות פרועות' ביטוי לשחרור, אלא מלכוד עמוק יותר. בנות כאלה שחושבות ש'לחכות עד לחתונה' זה עקרוני ויפה, ולא מיושן ומטופש. בנות כאלה שמבינות שהניכור העצמי כואב מידי מבחינה נפשית, וההנאה קיקיונית וקצרת מועד. בנות בעלות הערכה עצמית וביטחון עצמי. בנות בעלות ערכים של טוהר הנשמה ופרטיות.

העולם בחוץ מבלבל. הוא נושא כל כך הרבה מסרים סותרים ומנוגדים, שחייבים בחינה עצמית עמוקה ונון-קונפורמיזם עקבי, כדי לא להיסחף ולהסתחרר בבלבול. כמו אברהם אבינו. אברהם נקרא גם אברהם העברי, אברהם שעבר לעֵבֶר השני. הוא עמד בצד אחד, בעוד שכל העולם עמד מן העבר השני. ממנו ירשנו את הכוח והיכולת לעשות את זה. אלו הם אומץ וכוח אמיתיים. מי שמסוגלת להתעלם מלחץ מהמשפחה, מהחברה ומבחורים נחמדים, ולשמור אמונים למערכת הערכית הפנימית שלה. האם לא כאלו היינו רוצים שהבנות שלנו תהיינה?

אחוות נשים והתאגדותן זה כוח. אפשר להשתמש בו כדי להרוס. אפשר להשתמש בו כדי לבלום את שטף ההתנהגויות המטעות והמנכרות. אם נשים רוצות באמת כוח, טוב יהיה אם יתחילו בתפישת שליטה על הזהות שלהן ועל מערכות היחסים שלהן (כיום, רוב הנשים ה'משוחררות', מניחות למעשה לגברים להכתיב להן מי הן אמורות להיות). זאת משימה גדולה. יש המון לחץ לכיוון השני. אבל אם אנחנו באמת מאמינים בכוח הנשי הזה, אם אנחנו באמת רוצים לתת לבנותינו כלים כדי שיוכלו לעמוד מול העולם הזה, אז אנחנו חייבים לתת להן לדעת שהן יכולות לעשות את זה. שהן יכולות להיאבק על מה שהן מאמינות. ושהן יכולות גם לנצח, כשמאחוריהן עומדים הוריהן ומריעים להן.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן