רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

הטוב שבתמימות

ח׳ בתמוז ה׳תשס״ז ח׳ בתמוז ה׳תשס״ז 24/06/2007 | מאת מרים כץ

חייבת להודות – אני "פתי מאמין לכל דבר". אבל בתרבות שבה חשדנות היא הנורמה, אני שמחה שתגובתי הראשונית היא מתן אמון בכוונותיהם של אנשים.

מכירים את כל אותן תרמיות האימייל, שבהן אתם מתבקשים, באיזשהו תירוץ קלוש, לתת את מספר כרטיס האשראי שלכם? האם תהיתם אי פעם מיהם הטיפשים שמספקים את המידע הזה? ובכן, יש לי וידוי קטן...

בשבוע שעבר קיבלתי דוא"ל שביקש ממני לעדכן את המידע בחשבון האינטרנט שלי, כדי למנוע מכתובת האימייל שלי להיעלם. כלקוחה צייתנית, הקלקתי על הקישור המצורף ומילאתי אותו כולו: שם, כתובת, תאריך לידה, מספר סודי, מספר כרטיס אשראי. לחצתי "שלח" והייתי מרוצה מאוד מעצמי, על שטיפלתי בעניין מייד.

כמה רגעים לאחר מכן, התחיל הספק לנקר בי. האם מכתב זה הגיע מספק האינטרנט שלי? ולמה בכלל הם נזקקו לכל כך הרבה מידע? בדיקה של כתובת השולח אוששה את חששותי. מסתבר, שאנשים כמוני נופלים בפח בקלות. מבוהלת, התקשרתי מייד לחברת כרטיסי האשראי וביטלתי את הכרטיס.

תמיד הייתי תמימה. כילדה, כשהשמרטפית שלי טענה שאין במילון מלה כזאת, "תמים", הלכתי למדף, והוכחתי לה שאני צודקת, לפני שהבנתי את הבדיחה (וזה סיפור אמיתי). אך הפעם, היו יכולות להיות לרחפנוּת שלי השלכות דרסטיות. איך לא ראיתי את סימני האזהרה, במיוחד כשתרמיות כאלה נפוצות כל כך? איפה אני חיה?

האנשים המקיפים אותי ניחנים בטוב לב בלתי מרוסן, שקשה אפילו לחשוד במישהו.

אבל זה בדיוק העניין – המקום שבו אני חיה. קשה לי שלא לתת אמון בזולת – והשכונה שאליה עברתי לאחרונה בירושלים לא מקילה על כך. הקהילה שלי ניחנה בטוב לב כה בלתי מרוסן, שלאחר זמן מה של מגורים בתוכה, קשה לחשוד במישהו.

השכנים שלי דואגים בקביעות לארוחות בשביל נשים שזה עתה ילדו ונותנים לזרים לשהות בבתיהם כשהם נוסעים לשבת. רבים מנהלים גמ"חים מבתיהם, ומשאילים באופן רשמי וקבוע כסאות, מוצצים, ציוד רפואי וקרטונים למעבר דירה לאנשים הזקוקים להם. אחת מהמשפחות הסמוכות אליי אינה נועלת את דלתה, אפילו כשאיש לא נמצא בבית, משום שהם מצפים שאנשים יגיעו בכל שעה, כדי להחזיר סירים ומחבתות, לשאול ספרים, לקחת מפתחות.

בשכונה הזאת, אין צורך באסון כדי שנתאחד ונרגיש קרובים. הציפייה היא שאנשים יציעו את עזרתם באופן יומיומי, ויקבלו עזרה באותו אופן.

סטנדרטים מתנגשים

הסטנדרטים בעולמנו שונים לחלוטין. לעתים קרובות מאוד, חשדנות היא הנורמה, ואנו קוראים לאנשים שאינם מפגינים רמה מתאימה של חוסר אמון בשם "נאיביים". אנו מקשיבים בספקנות לאנשי מכירות; אנו בוחנים בקפידה את האותיות הקטנות לפני שאנחנו חותמים מעל לקו המקווקוו; ואנחנו מלמדים את ילדינו לא לקבל ממתקים מידי זרים. אנו מניחים שהזולת פועלים אך ורק למען האינטרס הפרטי שלהם, ולרוע המזל, לעתים קרובות מתברר שחשדותינו מוצדקים.

כשהייתי באוניברסיטה, ראתה שותפתי לחדר מודעה, שהבטיחה תשלום טוב תמורת עבודה מסוימת מהבית. טיבה של העבודה לא היה ברור, וכשחברתי התקשרה וביקשה עוד פרטים, היא התבקשה לשלוח 150 ש"ח תמורת חומר בנושא. זה נשמע לי מפוקפק, ואמרתי לה את זה; למרות זאת, היא שלחה את הצ'ק.

המכתב שקיבלה הדהים את שתינו. נכתב שם, בלי בושה: "זו הייתה תרמית. אבל אל תצטערי שנפלת בפח. כך תוכלי לבנות תרמית משלך ולרמות אנשים אחרים."

אני מכירה בצורך לבנות מנגנוני הגנה, ולטפח רמה מסוימת של זהירות וסקפטיות. אבל כשאנחנו מבלים את חיינו בניסיון לנחש מהם המניעים הנסתרים של האנשים שאנו פוגשים, אנו משלמים על כך מחיר מסוים. קל מאוד להגיע מחוסר אמון בסיסי לציניות גורפת ומרירות. כשאנו מצפים לגרוע ביותר, הטוב מפתיע אותנו. אנו חושבים: יוצא מן הכלל! הילד הזה קם ממקומו כדי שאישה מבוגרת תוכל לשבת! מדהים: הוא חרג מדרכו במכונית, כדי להראות לי את הדרך! אפילו הפגנות קטנות של טוב לב הן כה בלתי צפויות, שהן מבהילות אותנו.

כבוד ונדיבות כלפי הזולת צריכים להיות הנורמה, לא היוצא מן הכלל. התרמיות הן אלו שצריכות להפתיע אותנו, לא טוב לב.

אנחנו לא מבינים שזהו ההפך הגמור ממה שצריך להיות. כבוד ונדיבות כלפי הזולת צריכים להיות הנורמה שלנו ושל סביבתנו, לא היוצא מן הכלל. התרמיות הן אלו שצריכות להפתיע אותנו, לא טוב לב.

באופן קבוע אנו מתפללים לא-לוהים שיראה כמה אנו משתדלים להיות טובים יותר, ושיעזור לנו להגשים את שאיפותינו. אך איננו מסוגלים להעריך את עצמנו כראוי, אם אנו רגילים לראות את הרע. חוסר האמון האוטומטי שלנו גורם לנו להתמקד במניעים השליליים ומתכחש לצדדים הטובים, המוטבעים בנו עצמנו. לא נוכל להאמין בא-ל רחום וחנון, אם איננו מחוברים לרחמים ולחמלה שבתוכנו. לא נוכל להאמין ביכולתנו להשתפר, אם איננו זוכרים את התחושה המתלווה לנתינת אמון באדם או בדבר.

אחרי ששלחתי את פרטי כרטיס האשראי שלי לאותם נוכלים, חוויתי רגע של בלבול, במקום לכעוס על עצמי. למה שמישהו ירצה לרמות אדם אחר? איך יכול מישהו להתאמץ כל כך כדי לגנוב כסף של מישהו אחר? תדהמתי מעצם מעשה המרמה נמשכה הרבה יותר מרגשות התסכול שחשתי בגלל טיפשותי. בפעם הראשונה, הרגשתי מה באמת צריך להיות – לא מתוך מרירות או עלבון, אלא כעובדה פשוטה. אני לא זוכרת שחשתי רגשות כה נאיביים מעודי.

הייתי זקוקה לנאיביות שלי כמשתמשת אינטרנט כדי להבין מה בדיוק אני כל כך אוהבת במגורים בשכונה שלי בירושלים. האנשים בקהילתי אינם דומים לי – אבל מבחינות מסוימות, הם בדיוק מה שאני הייתי רוצה להיות. השכנים שלי ראויים לאמון, ונוטים לתת אמון. הם חיים את הערכים שיקרים לי. החיים בשכונה זו גורמים לי לצפות לטוב מאחרים, ומקימים לתחייה את רגישותי המוסרית. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

אני עדיין לא משאילה ציוד רפואי או מוצרי תינוקות מביתי, וכשאני יוצאת לסידורים, אני עדיין נועלת את הדלת. אבל אני גאה שנפלתי קרבן לתרמית האינטרנט – עד כמה שזה נשמע מוזר. כמובן, אני אהיה זהירה יותר בפעם הבאה; למדתי לקח מהסיפור הזה. אבל אני שמחה שתגובתי הראשונית הייתה אמון בכוונותיהם הטובות של אנשים אחרים, גם אם זה גרם לי להיראות טיפשה. בתרבות שבה חשדנות היא הנורמה, אני מעדיפה להיות מופתעת משחיתות ולא מנדיבות.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן