שיישאר בינינו: לא מעניין אותי דקדוק נכון, גם לא הצאר ניקולאי השני ואפילו לא דוד המלך. לא מעניין אותי מה סוג האקלים באפריקה או למה יש לכוכב שבתאי כל כך הרבה טבעות. בשבילי, החיים נמצאים מחוץ לכותלי הכיתה – פרחים, שמש זורחת, קשת בענן, לישון אצל חברות, לשיר, לקנות בגדים, לטייל לרקוד – לא לוחות וציונים.

האמת היא שמעולם לא אהבתי את בית הספר. בית ספר הוא פשוט מקום מלא בכללים – כמו בית סוהר, פחות או יותר.

  • הגיעי בזמן.
  • התלבשי כמו שאומרים לך.
  • הכיני את שיעורי הבית שלך, ועשי זאת היטב.
  • שמרי על השכפולים.
  • אל תרימי את קולך.
  • השתתפי בשיעור.
  • (איך אני אמורה להשתתף אם אסור לי להרים את הקול?)

והמורים שלי לא מבינים אותי. הם אף פעם לא הבינו.

זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה לרקוד... ולצייר... ולצחוק... ולאפות... ולשיר... ולחלום... ואפילו להתפלל. מה רע בזה?

מסתבר שהמון. לפחות זה מה שהמנהלת שלי אומרת. ונראה שההורים שלי מסכימים איתה. בדרך כלל אני חוזרת הביתה ומקשיבה להרצאות:

  • התקשרו אתמול מהנהלת בית-הספר.
  • איך בדיוק נראה לך שתצליחי להתקבל לתיכון נורמאלי אם את לא לומדת?
  • נראה לך שאני אוהבת לעשות את עבודות הבית? נראה לך שאבא נהנה להיות מנהל חשבונות? פשוט עושים מה שצריך לעשות. וזהו.
  • עד שתעשי שינוי של ממש, אין הזמנת חברות וחסל סדר שיחות טלפון אל תוך הלילה.

כל שנה חשבתי שהפעם זה ילך טוב יותר. אבל זה לא. עכשיו אני עומדת לסיים כיתה ח' ואני בקושי עוברת. אני יודעת שאני לא טיפשה... או שנראה לי שאני לא טיפשה, אבל האם שׂכל זה כל מה שחשוב? מה לגבי להיות חברה טובה באמת? זה לא נחשב?

מה בקשר לאומנות? ומוסיקה? ולראות את השמש שוקעת? ולכתוב אימייל לחברה בחו"ל, אחרי שסבתא שלה נפטרה? ולעזור לגברת מרקוביץ הזקנה עם הקניות שלה או כשהיא בודדה? הדברים האלה לא חשובים יותר?

אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי, אבל לפני כמה שבועות הם ממש איבדו שליטה.

כמו שאתם רואים, אני מאוד מתוסכלת מכל זה. ולאחרונה, כל מה שאני עושה זה לבכות. אני יודעת שנערה בת 14 לא אמורה לבכות, אבל אני לא יכולה לעצור את זה.

בבקשה אל תבינו אותי לא נכון: אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי. הם באמת אוהבים. אבל לפני כמה שבועות הם ממש איבדו שליטה. הבאתי הביתה מבחן בספרות והם היו צריכים לחתום. קיבלתי עליו 42. האמת, גם זה היה מזל גדול. הייתי אבודה לחלוטין. איך יכולתי לדעת למה התכוון המשורר במטאפורה שלו? ולמה שיהיה לי אכפת? וחוץ מזה, מה זה בכלל מטאפורה?

טוב, הייתם צריכים לראות את התגובה. קודם אמא התעצבנה.

"אני לא קונה לך שום בגד עד שהציונים שלך משתפרים. נמאס לי!"

ואז היא נתנה לי מכה מתחת לחגורה – והשוותה אותי לאחיותיי.

"יהודית לא יותר חכמה ממך, אבל היא אף פעם לא הביאה הביתה 'בלתי מספיק'. היא עבדה קשה על הציונים שלה וכך תעשי גם את. אפילו רותי לוקחת את הלימודים יותר ברצינות ממך."

גם אבא לא בדיוק היה מאושר. הוא חבט על טופס המבחן בכף ידו ואמר, "בשביל זה אנחנו משקיעים בך כל כך הרבה?"

ברחתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת מאחורי, שמתי אוזניות עם מוסיקה וטמנתי את הראש מתחת לכרית. המצב היה חסר תקווה.

ואז, למחרת, ישבתי בכיתה... נראה לי שריחפתי או שרבטתי במחברת או משהו כזה... כשהמורה שרה רוטמן אמרה משהו שהפתיע אותי באמת. למדנו על שלמה המלך והיא אמרה שהוא היה האדם החכם ביותר שחי אי פעם. היא הזכירה אחת מאמרותיו המפורסמות ביותר: "חנוך לנער על פי דרכו". נראה לי שהיא הוציאה את זה ממשלי, אבל אני לא בטוחה. היא הסבירה שאנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו על פי הדרך שלהם. האוזניים שלי פשוט קפצו לשמע המשפט הזה. זאת אומרת שלכל ילד יש דרך לימוד אישית משלו. זה נשמע דומה מאוד למה שאני אומרת על עצמי כל השנים!

אחרי שיצאנו להפסקה, ניגשתי אל המורה שרה במסדרון. היססתי המון – מעולם לא דיברתי ממש עם מורה באופן פרטי – אבל המורה שרה היא בסדר כזאת. ז'תומרת... היא לא ממש קוּלית, אבל יחסית למורה נראה לי שהיא מבינה עניין. שאלתי אותה אם הבנתי נכון את הפסוק הזה מדבריו של המלך שלמה. היא אמרה שכן. אבל היא לא הסתפקה בזה: היא שאלה למה זה חשוב לי. זה באמת היה נחמד מצידה. ידעתי שהיא ממהרת לשיעור הבא, אבל היא הקדישה לי זמן בכל זאת.

התחלתי לספר לה איך אף אחד לא מבין אותי באמת. אני לא נגד לימודים; אני פשוט, כאילו, רואה את הדברים קצת אחרת מכל שאר הילדים. ודבר מצחיק קרה: היא לא כעסה או נבהלה ממה שאמרתי. היא אפילו לא הסתייגה ממה שאמרתי.

"אין דבר נורא יותר מלהרגיש בודדים ושלא מבינים אותנו, רחל", היה כל מה שהיא אמרה.

התבוננתי בפניה העדינות והקשובות, ואז, פתאום, הדמעות התחילו לזרום. המורה שרה כרכה את זרועה סביבי והחזיקה אותי ברכות כשבכיתי. המון ילדים עברו לידנו, אבל לא היה לי אכפת. הייתי צריכה להתבייש, אבל לא התביישתי. כל התסכול שלי יצא החוצה – שם, במסדרון בית הספר... סוף כל סוף.

מה שהיה הכי חשוב, זה שהיא דיברה עם ההורים שלי.

במשך הימים הבאים שוחחתי עם המורה שרה רוטמן המון. היא סיפרה לי שכשהיא למדה בבית הספר היא הייתה דומה לי מאוד. בית הספר שלה היה מעוניין רק בתלמידים טובים באמת ואם מישהו היה קצת שונה... אתם כבר יודעים את ההמשך. לא ידעתי אם היא ממציאה את זה או לא, אבל כמעט שלא היה לי אכפת. היא פשוט נתנה לי הרגשה שאני בסדר. היא גם אמרה לי שלדעתה אני חכמה. זה היה ממש חשוב לי.

אבל מה שהיה הכי חשוב, זה שהיא דיברה עם ההורים שלי. כמו שאמרתי, הם באמת אוהבים אותי, אבל הם לא ידעו איך 'לאכול' אותי. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהמורה שרה כישפה אותם – היא לא. הפנים שלהם עדיין מגלות אכזבה לפעמים, אבל הם מנסים גישה שונה. במקום להשמיע לי הטפות מוסר ארוכות, הם אומרים דברים כמו: "בואי נעבוד יחד", ו"בואי ננסה למצוא דרך להתגבר". זה נותן הרגשה הרבה יותר טובה.

שמתי לב שהם גם מחמיאים לי לעתים הרבה יותר קרובות – אפילו בפני אחיותיי יהודית ורותי. נראה לי שהם עובדים לפי ההנחיות של המורה שרה. אבל זה לא משנה. המחמאות האלה כל כך חזקות שאני מאמינה בהן.

אף פעם לא שאלתי אותה, אבל נראה לי שהמורה שרה שוחחה בסודיות גם עם חלק מהמורות שלי. או שאולי הייתה להן אסיפה בקשר אליי. בכל אופן, כמה דברים השתנו. הן פשוט הפסיקו לרדת עליי כל כך הרבה – בעיקר על הדברים השוליים.

אם שכחתי להכין שיעורי בית כלשהם או שלא סיכמתי, הן הפסיקו לעשות מזה כזה עסק. המחנכת שלי העבירה אותי מקום והיא מסתכלת עליי הרבה יותר פעמים כשהיא מלמדת. לקח לי קצת זמן לשים לב, אבל נראה שאני מקבלת מבחנים קצת יותר קלים ממה שמקבלות רוב הבנות. חשבתי שלא אכפת לי מציונים, אבל זאת הייתה הרגשה נפלאה כשהתחלתי לקבל 82 ו-86. וההורים שלי היו מאושרים גם הם – לא ראיתי אותם מחייכים ככה כבר הרבה זמן.

חופשת הקיץ בפתח וכבר אין לי סבלנות. אבל לראשונה בחיי, אני לא מפחדת מספטמבר הבא ומשנת הלימודים החדשה.

שלא תבינו אותי לא נכון: אני עדיין יכולה להסתדר מצוין בלי נפוליאון ומשולש שווה שוקיים, אבל אנשים פשוט מבינים אותי הרבה יותר טוב. וזה שונה מאוד.

בית ספר לא בהכרח מתאים לכולם. וגזר הדין שלי לא יסתיים לפני שיעברו עוד 4 שנים.

אבל אולי ינכו לי שליש על התנהגות טובה!