בקיץ שעבר המשפחה שלנו עזבה את מדינת אוהיו שבארה"ב והחלה לנדוד מזרחה. אני לא מתכוונת לחוף המזרחי, אלא למקום מזרחי ממנו בהרבה – ארץ ישראל.

במבט ראשון, אנשים חשבו שאנחנו משוגעים עם תעודות. באוהיו היו לנו חיים כמעט אידיאליים. התברכנו במוסדות חינוך נהדרים לילדים, בהם הם קיבלו חינוך יהודי וחינוך כללי יוצאים מן הכלל. בעלי ואני נהנו ממשרות יציבות וטובות שאתגרו והעשירו אותנו. נכסי הדלא-ניידי שם היו זולים במיוחד, והיינו יכולים להרשות לעצמנו לקנות בית גדול בשכונה החמה והתומכת בה חיינו. היו לנו חברים ומשפחה נהדרת סביבנו, ובביתנו השכור בן ארבע הקומות היו לנו אביזרי נוחות רבים, כמו גם חצר קדמית ואחורית רחבת ידיים. החזקנו שתי מכוניות שלקחו אותנו ליעדינו במהירות וביעילות. השתתפנו במגוון של שיעורי תורה והשתדלנו לחיות באופן סביר חיים של צמיחה רוחנית שבמרכזם עומד ה'.

אז למה עזבנו את החיים הנהדרים שהיו לנו בארה"ב ועברנו לאזור מוכה טרור, שפיכות דמים ותסיסה אזרחית?

כשהודענו על כוונותינו לעלות ארצה, שאלו אותנו את השאלה הזאת פעמים רבות, בליווי מבטי פליאה כנים.

למען האמת, הייתי יכולה להבין את התגובה של אותם האנשים. החיים בישראל זרועים קשיים ומלווים ברמה גבוהה יותר של סיכון. קשה להשיג או להחזיק כאן אביזרי נוחות שונים שלהם התרגלנו בארה"ב. המשכורות הנמוכות ידועות לשמצה; מערכת החינוך שונה מאוד מזו אליה אנו מורגלים בחינוך הפרטי בארה"ב, וכך גם מערכת הבריאות, השיטה הפוליטית, ואפילו מערכת המיסוי.

בישראל אנשים משלמים מחיר גבוה מאוד עבור דירות קטנות בלי חצר משלהם. טעמו של האוכל שונה והטמפרמנט של האנשים שונה (בלשון המעטה). אנשים עולים על אוטובוסים שעושים סיבובים חדים ברחובות הומים. תחושת פחד סמויה מלווה את האנשים בכל עת, ותלמידי בית הספר מורגלים לגלות ערנות לחפצים חשודים.

בעלי אמר משהו ששינה את ההשקפה שלי לגמרי...

תאמינו לי, כאשר עלה לראשונה הרעיון לעלות לישראל, הצגתי את כל הרשימה הנ"ל לבעלי. הוא הביט בי לרגע, ואז אמר משהו ששינה את ההשקפה שלי.

"ריבה, אנחנו חיים רק פעם אחת. איך את רוצה לחיות את החיים שלך?"

אמירתו הוציאה מיד את האוויר מהבדלי המנטאליות והסיוטים הבירוקרטים שחזיתי. הוא צדק. זה הזמן לראות את נושא 'ארץ ישראל מול ארה"ב' מזווית חדשה לחלוטין.

אילו החיים היו עניין של עוד כמה גאדג'טים ובניית בתים מפוארים, אזי בשום פנים ואופן לא הייתי מעלה בדעתי להסתכן בעלייה לארץ. אבל הם לא. החיים הם עניין של עבודה עצמית והתקדמות למימוש הפוטנציאל האישי ומילוי רצון ה'. ואני מאמינה בכל לבי שה' רוצה ממני – ומכל היהודים – לחיות בארץ ישראל. רש"י, מסביר שה' בחר לפתוח את התורה בתיאור הבריאה כדי לתת לגיטימציה לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אותו אלוקים אשר ברא את השמים ואת הארץ החליט מימי קדם, להעניק את ארץ ישראל לעם ישראל. ארץ קדושה זו היא המקום אותו ייעד ה' להיות ביתה של אומתנו.

ישראל מול הגולה

אבל היתה לי גם נגיעה אישית יותר.

זכיתי להתגורר בארץ במשך שלוש וחצי שנים, יחד עם בעלי. כאשר חזרנו לארה"ב, אני זוכרת את עצמי עומדת בשדה התעופה ומרגישה כמו חייזר שהגיע מהחלל החיצון. יכולתי לחוש ממש את השוני בין ארצנו הקדושה המאוכלסת בעיקר ביהודים, לאווירה הצוננת והתפלה של הגולה. מה אני – יהודייה – עושה מחוץ לסביבתי הטבעית?

כשאני בארץ, אני מרגישה כמו בן אדם חדש. אולי אלה הנופים המדהימים והאתרים ההיסטוריים. אולי זה הקשר שאני מרגישה כמעט עם כל אדם שאני פוגשת – מהחנווני דרך נהג האוטובוס ועד לפקידי המכס; כולם אחים יהודיים! כשאני בישראל, אני מרגישה שהנשמה שלי מתרוממת, והיום ה"רגיל" שלי יוצא מגדר הרגיל.

מה שאני חווה אינו דבר חדש. חז"ל אומרים שהאוויר של ארץ ישראל מחכים. יש בארץ אווירה מוחשית שמשפיעה על יושביה.

איכשהו, משיכת החומרנות והעיסוקים חסרי החשיבות נראית גדולה יותר בחו"ל מאשר בארץ

כשאני משווה את ישראל והגולה זו לזו, אני רואה תהום רחבה הפעורה בין שני העולמות. איכשהו, משיכת החומרנות והעיסוקים חסרי החשיבות נראית גדולה יותר בחו"ל מאשר בארץ, על אף שארץ הקודש מכילה בהחלט כמה אלמנטים בלתי קדושים בבירור. בכל זאת, מידה רבה של תמימות ויופי מוטבעת בישראל, מידה שהיא גם בלתי ניתנת לתיאור וגם בלתי ניתנת להכחשה. יש בארץ משיכה רוחנית – תחושה שרוחניות וקדושה כבר הבשילו והן רק ממתינות שנקצור אותן. ההרגשה הזאת – על אף שהיא קיימת במגוון קהילות ברחבי העולם – מעוממת בעיקר על ידי התרבות המערבית/אמריקאית. זה כאילו שישראל מכוונת לתדר רוחני שליתר העולם אין גישה אליו.

אז בסיכומו של דבר עלינו ארצה בשביל העושר הרוחני. ובכך שאנחנו בוחרים בזה במודע, אנחנו מרגישים כאילו אנו פוסעים בעקבות דורות של יהודים נאמנים, שצעדו אחר קריאתו של אברהם אבינו. קריאה שנולדה מתוך בחירתו של אברהם למלא את רצון ה' וללכת אל ארץ ישראל. ובכל זאת, שלא כמו אינספור יהודים שסיכנו את גופם וחייהם בעבר, במסעות שנמשכו חודשים ארוכים בדרכים קשות ומסוכנות, מעולם לא היה קל יותר לממש את הזכות לעבור לישראל. ארגונים כמו נפש בנפש מושיטים לכל המעוניין על מגש של כסף את המתנה ששמה ארץ ישראל . ואנחנו שמחים להימנות בין אלה שחפצים בה.

להצביע ברגלינו

על פי המסורת היהודית, כאשר נשמה חוזרת ליוצרה, היא נשאלת שלוש שאלות. אחת מהן היא: האם ציפית לגאולה? הכוונה היא לבואו של המשיח, שאז כל העולם כולו יכיר במציאות ה' וישאף לשלמות רוחנית. המשפחה שלנו רואה את המעבר ארצה כצורה של "הצבעה ברגליים". יש הסכמה כללית בין מנהיגי התורה בני זמננו שאנחנו חיים כיום 'באחרית הימים' כשהגאולה הסופית עומדת ממש על הסף.

אנחנו חולמים להיות כאן בארץ הקודש כאשר בית המקדש השלישי ייבנה. אנחנו משוחחים בינינו על 'איך יראו החיים כששוב יהיה בתוכנו מקדש'. אנחנו בונים מציאות שונה, כזאת שסובבת סביב הקב"ה, מציאות שונה מלאת תקווה וערך, כזאת שלא הייתה יכולה להתקיים בגולה. כאשר שוחחנו לראשונה עם הילדים שלנו על התוכניות לעלות ארצה, שאל אותנו בננו בן החמש, "נטוס במטוס או על נשר?" (הוא התכוון לפסוק המפורסם בשמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים.")

עברנו ארצה בעיניים פקוחות לרווחה. אנחנו יודעים על סכנות המצב הביטחוני. אנחנו מודאגים מחוסר היציבות הפוליטי וכואבים את המאבקים הפנימיים בין היהודים. אנחנו יודעים שתידרש מאיתנו כמות רבה של קונפורמיזם, אם ברצוננו להתאים את עצמנו ולהפוך לחלק מהתרבות. אנחנו מודעים לכל האתגרים הרבים שעדיין עומדים בדרכנו, ובכל זאת אנחנו יודעים שה' עוזר לנו להתמודד איתם. הביטוי "שום דבר טוב לא בא בקלות" עולה לי בראש, ואנחנו חווים מה שחז"ל התכוונו כאשר אמרו ש"ארץ ישראל נקנית בייסורין".

אבל מה שדוחף אותנו הלאה זה הגמול הרוחני המובטח תמורת השקעתנו. בכך שאנו מתאמצים למלא את רצון ה' לעלות ולחיות בארץ המתוארת כ"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", מובטח לנו שהוא יתברך יעזור לנו במאמצינו. אנחנו יודעים שהחיים בארץ הם מצווה חשובה – על כל ארבעה צעדים שהאדם צועד בה, הוא זוכה בשכר על קיום מצוות עשה של יישוב ארץ ישראל. באיזה מקום אחר בעולם יכול האדם לקבל שכר נצחי פשוט על כך שהוא הולך ברחובות?

אז החלטנו לנוע מזרחה ולעלות ארצה. אנחנו משפחה אחת בדיוק כמו אלפי משפחות יהודיות אחרות, ואין לנו שום נסיבות או תועלות מיוחדות שהפכו את המעבר לישראל לקל יותר או לראוי יותר מאשר לכל אדם אחר. לא היה לנו גב כלכלי רחב, גם לא משרות מדהימות שציפו לנו. אנחנו באמת סתם משפחה רגילה, עם רגליים על הקרקע, שהחליטה לנקוט צעד רוחני ולשנות את עתידה.

*התמונה באדיבות דינוּ מנדראה. לחצו כאן כדי לצפות בגלריה שלו.