סבא שלי האמין בעולם בלתי נראה.

העולם הזה שלו היה מאוכלס במלאכים טובים, מלאכים רעים ואלוקים רב חסד. מסיבות שאינן מובנות לנו, בחר האלוקים שלא להתגלות באופן ישיר לבני האדם. פעם, זה היה אחרת: לפני 3300 שנה הוא גילה את עצמו פעמים רבות. ובכל זאת, עדיין ניתן לחוש בנוכחותו בצורה עקיפה, ובעוצמה רבה במיוחד כאשר מתבוננים בהיסטוריה.

אני מהנדס ומדען בתחום מדעי המחשב. עולמי שונה מאוד מעולמו של סבי, אבל כמותו, גם אני מאמין שהעולם שאנחנו רואים, הוא רק ביטוי לעולם נוסף, נסתר, שאין באפשרותנו לראות. חבריי מתחום ההנדסה ואני שותפים לאמונה בעולם בלתי נראה. עולם שאינו ניסי פחות מזה של סבא שלי, וכפי שרבים יאמרו, אינו מעיד פחות על אלוקים רב חסד.

כדי לשמוע על העולם הנסתר שלנו, שחקו במשחק הילדים "למה?" שאלו שאלה אלמנטארית כלשהי, ואז תשאלו "למה?", או "מה?", או "איך?" – בתגובה לכל תשובה. לאחר כמה שלבים תגיעו לתחום הנסתר; עוד שלב או שניים - ואתם בתחום הרוחני. עומק הרובד תלוי בידע האנושי. השכבות הללו נראות לפעמים מועטות יחסית לשורש הנראה לנו במעומעם.

צעדתי לאורך מסלול כזה עם נערה חקרנית בת 13. במסגרת תערוכה מקצועית, בעת שסיימתי להציג תוכנה גראפית ובדיוק סגרתי את אחד החלונות על המסך.

"לאן נעלמה התמונה?" היא שאלה.

"היא עדיין בזיכרון של המחשב" עניתי בפשטות.

"מה זאת אומרת?"

זאת אומרת שכעת התמונה שמורה בצורה אחרת ובמקום אחר."

"בסדר, אז איפה היא?"

הרגשתי את המסלול המעורפל שפועם בליבו של כל חובב טכנולוגיה.

"לא איפה, מה. זו כבר לא תמונה, היא השתנתה כשסגרתי את החלון; השתנתה כמו פרפר שיוצא מזחל. עכשיו זה סדר של ביטים. המחשב פירק אותה לחתיכות בגודל ראש סיכה. הוא הקליט את המיקום, הצבע והגוון של כל נקודה בקוד בינארי."

"אני יכולה לראות את הביטים?"

הגענו לעולם נוסף.

"הם מאוחסנים בתבניות CMOS. זאת אומרת, שהם נמצאים מתחת לפני השטח של כמה שבבים בגודל נעץ, העשויים ממתכת סיליקון נוצצת."

"תראה לי."

כיביתי את המחשב, פתחתי את המארז, והראיתי לה את כרטיסי הזיכרון.

"תראה לי את שבבי המתכת הקטנים שבתוך הפלסטיק השחור."

השתמשנו בפלייר כדי לפרק כרטיס ישן, כדי שנוכל לראות את הרכיב מבפנים.

"אמרת שהביטים נמצאים מתחת לפני השטח. אם נגרד את החלק העליון, נוכל לראות אותם?"

הנה בא העולם הבלתי נראה.

"מצטער. אפשר לראות את המבנה שמחזיק את הביטים האלה, אבל לא את הביטים עצמם."

לחבר שלי היה שרטוט גראפי של השכבה העליונה של מעגל זיכרון. הוא דומה מאוד לנוף עירוני רגיל כפי שהוא נראה מגובה רב.

"כל חדר ב'עיר' הזו מחזיק ביט אחד. ולכל חדר יש 'טרנזיסטור', מעין דלת, שיכולה להיפתח כדי להכניס פנימה מיליוני אלקטרונים."

"מיליונים?"

"אנחנו לא יכולים לעקוב אחר אלקטרון בודד, אלא רק אחר עננים כבדים שלהם."

"אני יכולה לראות אותם?"

איך אתה יודע שהם באמת שם?

"מצטער שוב, קודם כל החדר לעולם אינו ריק. אלקטרונים חדשים פשוט מתווספים לרשת הספוגית-כביכול של האטומים והאלקטרונים שכבר נמצאים שם. שנית, אי אפשר לראות אלקטרונים. כל ניסיון לראות אותם משנה, בדרך אקראית, את מה שאת מנסה לראות. זה כמו לנסות לתפוס עשן."

"איך אתה יודע שהם באמת שם?"

"על פי השפעתם. ניתן להבחין בהם על פי הדרך שבה הם משפיעים על דברים אחרים. הם מותירים אחריהם עקבות. יש להם היסטוריה - הם משאירים רושם."

אחרי ככלות הכל, זה לא שונה בהרבה מהסבא שלי. אפשר לדלג מעולם נראה שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט בחושינו, לעולם בלתי נראה שבו אנו מבחינים מבלי שנוכל "לראות" אותו כלל. עולם שנמצא מעבר להשגת המנגנון הפיסי שלנו, אבל, הוא בכל זאת אמיתי.

רובו המוחלט של העולם הוא בלתי נראה. אנחנו חשים בו באופן עקיף. כל מעשינו, גדולים וקטנים, בנויים על יסודות עמוקים מאוד. טוב נעשה אם נזכור, ביראה, את העולמות שקיימים מעבר לטווח ראייתנו.