מודעת הפרסומת הציגה אישה אלגנטית ולבושה היטב, עם חיוך מונה ליזה ומיני-ואן חדיש ברקע. הכיתוב אמר:

לא נולדתי כדי להסיע את הילדים לחוגים.
אף פעם לא חלמתי על בילוי סופי-השבוע בחנויות רהיטים.
אני אמא לשניים, אבל לא רק אמא לשניים.
אני שווה יותר מזה.

בעוד שבדרך כלל אני לא נמשכת למודעות רכב, המודעה הזאת בהחלט משכה את תשומת לבי. בגילוי לב עוצר נשימה היא מכה בפניו של מוסד ההורות – ממחישה שבעוד שאני יכולה להודות שאני אמא, לעולם לא אוכל להודות שאני רק אמא. לא רק שהמודעה עוצבה כדי לפרוט על מיתר רגיש באחוז ניכר של האוכלוסייה, היא עירערה לחלוטין את ערכי ושוויי כאדם. תבינו: אני מאמינה שכן נולדתי להיות הנהגת של הילדים שלי.

לפני שאתם תוקפים את התפיסה שלי, תרשו לי להסביר את עצמי.

כאשר א-לוהים ברא איש ואישה, הוא חייב אותם במצווה "פרו ורבו". הגיוני מאוד שא-לוהים לא התכוון שאדם וחוה פשוט ינקטו את הצעדים הגופניים הנחוצים כדי להביא ילדים לעולם, ואז ייטשו אותם במרחבי היקום, בעוד שהם עצמם יוצאים לקורסים ביוגה! משימת גידול הילדים גם היא חלק מרצון הא-ל, וזה דורש המון עבודה קשה. למעשה, כל הורה יודה שקשה יותר לגדל ילדים מאשר להביא אותם לעולם.

כך, אנו מגלים שהורות – הן לאבות והן לאמהות – היא משימה נשגבת. ובכל זאת, נראה שהתפיסה הרווחת בחברה מפספסת את הנקודה.

למה רבים כל כך מאיתנו נופלים קרבן לתחושה שהורות נמצאת בדרגה נמוכה יותר ממשרה "אמיתית"?

למה רבים כל כך מאיתנו נופלים קרבן לתחושה שהורות נמצאת בדרגה נמוכה יותר ממשרה "אמיתית"? למה לעתים פוטרים אמא שאומרת שהיא אמא במשרה מלאה, בתור יצור "מאותגר-שכלית"? אפילו הורים שעובדים מחוץ לבית צריכים לעתים קרובות להיאבק בדרך שבה הם עצמם תופסים את ההורות של עצמם לעומת המשרה שממנה הם משתכרים. איך הרשנו לעצמנו לקנות את האידיאל שיצרו לנו, שבו ההצלחה והתהילה מושכות ומפתות, אבל אצבעות דביקות משמן ויציאה לגן השעשועים לא?

רבים מכירים את הסיפור על הרב שדיבר מול קבוצה של פמיניסטיות אדוקות. במהלך הדיון שנערך לאחר ההרצאה, הרימה את ידה אישה צינית.

"מה עושה אשתך?" היא התגרתה ישירות ברב.

"אשתי?" הוא ענה. "היא מנהלת מעון לילדים עזובים, שאין איש שיטפל בהם. היא מאכילה את הילדים, מלבישה אותם, ומספקת להם את כל צרכיהם. היא דואגת להם להסעות, לארוחות מאוזנות, ומקפידה שיזכו לחינוך נאות ולפיקוח בריאותי."

החוקרת התיישבה, מובסת לחלוטין, וכמעט יכולתם לשמוע איך אחוזי הרייטינג של הרב נוסקים אל על.

ואז הוא הוסיף: "הילדים העזובים האלה הם שלנו – אשתי היא האמא שלהם."

למה לעשות את זה?

פרסומת המיני-ואן הנ"ל, פונה ללבן של כל הנשים בעולם שלא היו רוצות שהזהות שלהן תנבע מהאמהות שלהן. הן לא רוצות שיכירו אותן בתור 'אמא של גיא'; אלא הן שואפות להיות "קרן, שמשוגעת על בילויים בחוף הים", או "גברת טל עופר, אשת יחסי ציבור". זה נראה כמעט כאילו אנחנו חוששים שאם נתמקד בהורות, נאבד את הערך העצמי שלנו בתור בני-אדם אינדיבידואליים.

עוד נקודה בולטת לעין היא שרבים מקשרים 'ערך עצמי' ל'תעסוקה' ו/או ל'מעמד כלכלי'. הסטריאוטיפ היהודי הקלאסי של "הבן שלי רופא", הוא האמת הלא-כל-כך-מצחיקה שרבים מאיתנו דבקים בה בסתר (או בגלוי). הנחת היסוד היא שאם למישהו יש משרה טובה ומשתלמת, אז הוא/היא ראויים לשבח.

הורות אינה עונה על אף אחת מהדרישות הנ"ל. המשכורת נמוכה על פי כל קנה מידה, שעות העבודה ארוכות להדהים (כלומר – 24/7), ואין קידום – אף פעם!

אז למה אנחנו עושים את זה?

כי ההורות מעניקה לנו הזדמנות פז להפוך לנותנים אמיתיים. כאשר אנחנו באים לעולם, אנחנו "מקבלים" טהורים. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו (יש לקוות) לומדים להעניק, אבל תמיד קיים גבול עד כמה אנחנו רוצים ומוכנים לתת. הורות היא אולי מערכת היחסים היחידה שדורשת נתינה בלי תנאים ובלי סוף. כאשר ילד מתעורר בבכי בלילה, לא משנה כמה ההורה שלו עייף, אינסטינקט הנתינה איכשהו מתגנב פנימה. בהורות, שלא כמו בשאר מערכות היחסים של 'תן וקח' (כמו נישואין), הנתינה היא לגמרי חד צדדית במשך כמה שנים טובות, ודורשת הקרבה עמוקה ועזה שהופכת את האדם לנותן טהור.

מיהו הנותן המוחלט? א-לוהים בכבודו ובעצמו. כך, בזה שהוא מעניק לנו ילדים, הוא מעניק לנו גם את האפשרות לחקות את דרכיו בנתינה חסרת פניות.

יותר מזה, הורות היא מנוע-דחף שגורם להורים עצמם לצמוח ולהשתנות, כשמטרתם בעצם לעצב את ילדיהם להיות בני אדם למופת. הדרך הטובה ביותר להקנות ערכים טובים לילדים שלנו היא להיות מודל טוב לחיקוי. זאת אומרת, עבודה מתמדת על עצמנו - להיות יותר סבלניים, יותר רחמניים, יותר נותנים ויותר ישרים.

מנקודת מבט פרקטית וקונקרטית, גידול ילדים תוך טיפוח והשקעה הוא ההזדמנות הייחודית של ההורים להבטיח את עתיד העם היהודי. המשך המסורת שלנו מונח בידיהם של אלה שמקבלים על עצמם לחנך ולהאציל מעצמם על "הדור הבא".

חוץ מהגמול הרוחני כל כך של ההורות, יש גם כמה רווחים אישיים ברורים. ברור מאוד שהורה שמתמקד בגידול ילדים, זוכה לאינספור הזדמנויות להרחיב את חייו או חייה במשך התהליך. אם על ידי אימון קבוצת ספורט קטנה, תיאום חופשה משפחתית, או עזרה בעריכת מחקר בנושא 'הרי געש בעולם' - אנחנו לא יכולים להימנע מלהעשיר את עצמנו באופן אישי, בו בזמן שאנחנו דואגים לילדים שלנו.

גידול משותף של הילדים גם יוצר קשר עמוק בין בני הזוג. מדהים, ואפילו קצת מפחיד, לחשוב שהבעל והאישה זכו באפשרות להיות שותפיו של א-לוהים ביצירת הילד ובגידולו. הורים אכפתיים, מעורבים ובעלי שאיפה לצמוח, ימשיכו להתקדם בעקביות במערכת היחסים האישית שלהם, כשהם קוצרים יחד את תוצאות הנתינה המשותפת. לא רק שהם שותפים בקשר עמוק הודות "למשרה המלאה" שלהם, הם גם מבטיחים את נצחיות המורשת שלהם בעולם הזה, כאשר ילדיהם ימשיכו לשאת את שמות הוריהם ואת עבודת חייהם.

ההתמסרות שלי להורות אינה התנתקות חדה מהשאיפות האישיות שלי.

ואם אנחנו כבר מדברים על רווחים... מה בקשר ל"נחת" הטובה והמוכרת? מה בקשר להנאה שיש לנו כשאנחנו רואים כיצד הילדים שלנו מפלסים את דרכם בחייהם מתוך ביטחון עצמי – כשאנחנו יודעים שההרגשה הפנימית הטובה שלהם באה בזכותנו? שלא לדבר על החיבוקים והנשיקות, על מחמאות המורים והחברים, על הקרבה והאהבה.

ההתמסרות שלי להורות אינה התנתקות חדה מהשאיפות האישיות שלי. אני עדיין יכולה להיות אדם חושב, יצירתי ומתוחכם. זה לא מונע ממני להיות אישה, בת, אחות, חברה, מורה, מדריכה וסופרת.

לכן אני יכולה לעמוד ולומר בפה מלא: "נולדתי להיות נהגת לילדים שלי" – וזוהי מילת צופן לכל מגוון המטלות שאני מבצעת כאם. אני מתגאה בכך, ומלאה הכרת תודה על כך שיש לי ילדים יקרים כל-כך ועל האחריות והזכות לטפל בהם.

אז בעוד מונה ליזה נאבקת בתסבוך חוסר הביטחון שלה בקשר ל'להיות שווה יותר או פחות', אני נהנית עם הילדים שלי בגינת המשחקים – ומגשימה את משימת חיי.

 

***

מאמר בנושא קרוב:

לנהל את קומפלקס עזריאלי
הציעו לאישתי לנהל את קומפלקס עזריאלי, אבל היא סירבה.