רוב האנשים מעדיפים לא לחיות בבית אבות. הם ינסו כל אלטרנטיבה לפני שינקטו בצעד הבלתי-נמנע הזה. הם ינסו בדרך-כלל להישאר לגור לבד, לעבור לדיור מוגן או לגור עם הילדים, רק לא בבית אבות. לא רק התשלום הגבוה אלא גם התדמית אחראית לכך. בחברה שלנו שסוגדת לנעורים, בית אבות הוא המקום הכי לא אטרקטיבי שיכול להיות: מקום שכל אוכלוסייתו נמנית על גיל הזהב, וכמעט כל אחד מאיתנו מהווה ראייה לכך, הרי מי מאיתנו מבקר שם ברצון, אם אין לו קרבה משפחתית לאחד הקשישים?

בנימין ב. ומשפחתו עברו דירה לפתח תקווה וגילו שם בית כנסת שמתפלליו לא חוששים לבקר בבית אבות. מדי שבת, אחרי התפילה, מרבית המתפללים אינם צועדים ישירות לבתיהם אלא פונים, הם וילדיהם, אל בית האבות הסמוך לערוך שם קידוש לדיירים.

"לפני מספר שנים עברנו דירה, וחיפשנו בית-כנסת באזור החדש. כאשר ראינו בית-כנסת המקיים פעילות כזו, לא חיפשנו יותר. מצאנו יותר ממה שחיפשנו." מספר בנימין.

הקשר עם בית האבות התחיל שנים מספר לפני שהוא הגיע לעיר. אחת מחברות הקהילה ביקרה קרובת משפחה בבית האבות ושמה לב לאווירה המדוכאת והבלתי שבתית בעליל ששררה שם. בתחילה היא גייסה את משפחתה לבקר את הקשישים מדי שבת. עד מהרה, הצטרפו משפחות אחרות ליוזמה.

מה הם עושים שם בדיוק? האבות והבנים רוקדים; הבנות מכינות את הקידוש באמצעות היין והעוגות שבית האבות מספק. המבקרים משוחחים עם הדיירים; התינוקות מעוררים שמחה בעצם הגעתם, ולפעמים עוברים מיד ליד. בהמשך עושים קידוש, אומרים דבר תורה קצר, ומסיימים עם ברכה אחרונה. זו הפעילות היחידה שנערכת בבית האבות במהלך השבת.

מקור של שמחה

לבנימין יש מבט אישי על הפעילות הזו. "בהיותי ילד, אחת מידידותיה של סבתי עברה את גיל ה-80, ומצב בריאותה הנפשית החל להידרדר." הוא מספר. "בלית-ברירה, הוחלט על-ידי קרובי משפחתה להעביר אותה לבית-אבות. היה לי קשה. האישה הידידותית הפכה פתאום להיות לא-מתפקדת, והתרחקתי ממנה. לא באתי לבקר אותה בבית-האבות, ועכשיו אני מצטער על כך. למה התרחקתי? מה היא אשמה שעברה את גיל 80? בפעילות הזו אני מרגיש שאני מכפר מעט על ההתנכרות של אז."

רבים מאיתנו יכולים להזדהות עם הסיפור על האדם המבוגר, קרוב משפחה, מכר או שכן, שעובר לבית האבות ונעלם מחיינו, כאילו נלקח כבר לעולם שכולו טוב. אבל הילדים של מתפללי בית הכנסת נכנסים בטבעיות אל העולם הרחוק, הנשכח, של בתי אבות.

ואיך התגובות של הילדים? אחרי הכל, בית אבות, ובמיוחד סיעודי, אינו המקום העליז ביותר בעולם.

"איך התגובות של הילדים, שמשתתפים בפעילות באורח קבע?" אני שואל את בנימין. אחרי הכל, בית אבות, ובמיוחד המחלקה הסיעודית, אינו המקום העליז ביותר בעולם.

"ככל שהילדים צעירים יותר, הם מתרגלים טוב יותר לביקורים הללו", הוא אומר. "חלק מהילדים יוצרים קשרים קרובים יותר עם הדיירים. הבנות שלי, למשל, ממש אימצו את אחת הקשישות במקום. הן קוראות לה 'סבתא שנייה'. בכל שבת הן מחליפות איתה חיבוקים ונשיקות."

בנימין סובר שאין צורך לגונן יותר מדי על ילדים, שמקבלים דברים בצורה הרבה יותר טבעית ובריאה מאתנו המבוגרים. כשאני שואל איך הם מגיבים להיעלמותו הסופית של אחד הזקנים שהם מכירים, הוא מספר לי איך הגיב בנו בן הארבע לפטירת סבו, אביו של בנימין. "אחרי כל ההסברים של אשתי ושלי, הוא סיכם: סבא נסע לה' בשמיים בלי מטוס. ילדים מקבלים את עובדות החיים האלו יפה מאד."

הילדים, מצד שני, הם מקור שמחה בלתי נדלה לדיירי בית האבות. "באחת השבתות הגענו לבית האבות ברגע שבו אמבולנס עזב את המקום. לא קשה לנחש מה אמבולנס חיפש שם. נכנסנו לבניין ומצאנו את התושבים עגומים. המתח היה רב, הדיכאון אפף את כולם. ופתאום נכנסים הילדים. חיוכים. "שבת שלום" לבבי, "שבת שלום" של פעוטה עם בובה, "שבת שלום" של ילד ביישן עם מוצץ... האווירה השתנתה לגמרי."

זו לא הייתה הפעם היחידה שהמתפללים הצליחו להביא אור לתוך המוסד. בנימין מספר גם על אדם זקן שמצבו הלך והידרדר, עוד ועוד מאיברי גופו יצאו מכלל פעולה. מטבע הדברים, הוא היה מדוכא מאד.

"הוא בכה שהוא כבר רוצה לעזוב את העולם הזה. הצוות לא ידע כל כך מה לעשות איתו. אבל כשבאתי בשבת לקידוש יכולתי להקדיש זמן לשיחה איתו, מה שלצוות אין זמן לעשות, ולהזכיר לו את מעשיו הטובים בעבר. לאט לאט הוא יצא מההשתקעות במצבו הנוכחי והרגיש טוב יותר."

הקשר לבית הכנסת מאפשר עזרה לדיירים בתחומים שבית האבות אינו ערוך להעניק. "קשיש אחד רצה מאד תפילין", בנימין נזכר. "הוא לא ידע איך יוכל להשיג אותם. בית הכנסת לקח את המשימה הזו על עצמו, והאיש היה מאושר מאד כשהבאנו לו זוג תפילין."

רווח הדדי

הזקנים אולי נהנים מאד מהקשר עם בית הכנסת, אבל בנימין סבור שהם לא הנהנים היחידים. הילדים מקבלים דוגמא אישית שאין למעלה ממנה על היחס הראוי לכל אדם, עם דגש מיוחד שרובינו שוכחים אותו על הכבוד לקשישים. הוריהם מספרים להם שאנשים אלו שייכים לדור שבנה את המדינה, ומחדירים בהם הערכה לפועלם ועברם של אנשים חלושים וסיעודיים בהווה. הילדים הללו, כשיגדלו, ינהגו כבוד בהוריהם גם כשאלו יגיעו לגבורות.

"אילו תגובות אתם מקבלים מקרובי המשפחה של הקשישים?" אני מתעניין.

"הם מצטרפים לא פעם לשירה ולריקודים. אנחנו שומעים מהם גם הרבה 'כל הכבוד' ו'יישר כוח' על מה שאנחנו עושים."

בעשייה הזו, כך נראה, מושקעים לא מעט לב ומחשבה. "הקשישים הללו, כמובן, לא ממש מכירים את להיטי הזמר החסידי החדשניים. אחד המתפללים עשה מאמץ ולמד לשיר מספר שירים באידיש ובלאדינו. זו הייתה הצלחה גדולה מאד. אפילו במחלקה הסיעודית הזקנים מגיבים כשהוא שר. מחייכים, מרימים ראש שהיה שמוט עד עתה. קשיש אחד אפילו הרים את שרוול חולצתו וחשף את המספר המקועקע על זרועו."

אכפתיות של אישה אחת שסחפה אחריה בית כנסת שלם, זה כל מה שהיה דרוש כדי להפוך את השבת ליום מיוחד עבור דיירי בית האבות. יום שבו קבוצת אנשים שאינה אפילו מבני משפחתם באה לבקר, מלווה בילדים. יום שבו מתייחסים אליהם בחום ובכבוד, גם אם מיטב שנותיהם כבר מאחוריהם. יום שבו מוכח להם שהעולם בחוץ לא שכח מהם לגמרי.

בנימין ממליץ לכל בית כנסת שיכול לאמץ את התוכנית הזו. בסך הכל מדובר בחצי שעה שבועית, הוא מזכיר. חצי שעה שבה אפשר לתרום לאנשים רבים כל כך: לדיירי בית האבות, לילדים שלנו ולעצמנו.