היה פעם ילד בן שמונה שנאבק במחלת הסרטן. לאחר יום מייסר במיוחד של טיפולים, פנתה אליו אמו, מותשת ומיואשת לנוכח כל מה שבנה עבר. היא אמרה: "אני כל כך מצטערת שאתה עובר את זה. הלוואי שלא היית צריך לעבור את הסבל הזה. אני מתפללת ומבקשת זאת כל הזמן, אבל לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות זה לשאול את א-לוהים: 'למה דווקא אני'?"
והילד הקטן, שהיה חכם מכפי גילו, התבונן בה והמשיך: "וא-לוהים פותח את העננים לרווחה, מסתכל עלייך מלמעלה ואומר: 'למה לא את?'"
כאשה נשואה שלא בורכה בילדים משלה, כשאני רואה את המלה "עקרות" אני קוראת אותה שנית. רבים מהמאמרים שקראתי על נשים שמתמודדות עם עקרות אינם מעודדים, אינם משאירים מקום לתקווה ואינם מראים לי את הדרך לשמוח בחלקי. בין השורות אני שומעת לרוב את המלים "למה זה קורה לי?", ומתחשק לי לענות "למה לא?" לא-לוהים יש תוכנית ובה ברור מתי יהיו לי ילדים, ממש כשם שהיה ברור בה מתי אוולד, באיזה בית אגדל ולמי אנשא. מי אני שאקרא תגר על א-לוהים ואשאל: "למה אני?"
כן, גם אני כמהה לילד משלי שאוכל לחבק, אבל זהו בפירוש אינו רצונו של א-לוהים עכשיו, כך שבינתיים אני מחבקת את ילדיהם של חבריי. כן, גם אני ראיתי את אחי וגיסתי, שהתחתנו שבועיים לפניי, מביאים לעולם את ילדם השני, ואת אחי וגיסתי שהתחתנו שישה שבועות אחריי, מביאים לעולם את ילדם הראשון. למעשה, אני היחידה מבין כל אחיותיי ואחי הנשואים (שבעה במספר) שלא הביאה ילד לעולם מאז נישואיה. לכל חבריי יש לפחות ילד אחד, לרובם יש שניים וחברתי הטובה ביותר בהריון עם ילדה הרביעי.
איך אני יכולה להתמודד עם כל זה? אי אפשר להתכחש לכאב, אבל אפשר לראות אותו בהקשר הנכון ולהמשיך לשמור על נקודת מבט חיובית.
ואם אמנע מפגישות עם נשים הרות או כאלה שיש להן ילדים קטנים – איך זה בדיוק יעזור לי?
הדבר הראשון שיש לעשות הוא להודות לא-לוהים על השפע שלו זוכים חברינו ומשפחותינו. העובדה שבורא עולם נותן להם ילדים אינה פוגעת ביכולתו לתת לי ילדים, אז למה לקנא בהם על ילדיהם המקסימים? ואם אמנע מפגישות עם נשים הרות או כאלה שיש להן ילדים קטנים – איך זה בדיוק יעזור לי? מלבד העובדה שאצמצם ביותר את המעגל החברתי שלי למעגל של נשים בגילה של אמי, אני גם אהרוס קשרים שבניתי במשך שנים, ואחמיץ המון הזדמנויות לקשרים חדשים.
הדבר השני שניתן לעשות הוא להזכיר לעצמנו שהדבר לא בא עלינו בגלל מעשה שעשינו. זהו רצון הבורא, ואין כל צורך להאשים את עצמנו (או כל אדם אחר, לצורך העניין) או לשקוע ברחמים עצמיים. כשאני מרחמת על עצמי אני לא פותרת דבר ולא מרוויחה דבר, אלא רק גורמת לאחרים לרחם עליי.
ואז אני ממשיכה, ומודה לא-לוהים על כל מה שנתן לי. אני נשואה באושר לבעל תומך ונפלא, יש לי עבודה טובה, ואני נהנית לקום בבוקר וללכת אליה. יש לי משפחה שאני קרובה אליה וחברים שאני מעריכה. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות עד שא-לוהים יחליט שהגיע זמני להביא ילדים לעולם. יש לי אחייניות ואחיינים מקסימים. אני אוהבת לדבר איתם, לבלות איתם ולקנות להם מתנות.
כשהייתי בשנות העשרה שלי, קראתי ספר מצוין בשם "מֵעָפָר קומי" שנכתב בשם בדוי בידי אשה דתיה, ומתאר את התמודדותה עם העקרות. כבת יחידה להורים ניצולי שואה, חלומה היה להביא לעולם ילדים רבים ככל שתוכל, במקום האחים והאחיות של אמה שנרצחו באכזריות בשואה.
מותשת משנים של התמודדות עם עקרות, היא, שהייתה בעבר ילדה שמחה ואהובה על כולם, החלה להימנע ממפגשים עם משפחתה, חבריה, שכניה, עם כל מה שייצג בעיניה אימהות מאושרת. היא החלה לשמוע רמזים לעקרותה בכל שאלה תמימה ביותר, בטוחה תמיד שמישהו מתייחס לעובדה שאין לה ילדים.
למזלה, היה לה בעל תומך במיוחד, שבעדינות וברכות ציין באוזניה שהיא לא רק מענה את עצמה, אלא גם אותו ואת הסובבים אותה. הוא עודד אותה לשנות כיוון, ויחד הם הלכו לרב מסוים לשאול אותו מה לעשות בנידון ולבקש ברכה לילד. הרב יעץ לה עצה אחת בלבד: עליה למצוא דרך לעזור לאנשים אחרים בטיפול בילדיהם, וכך, אולי תזכה בילדים משלה.
בהתחשב בכאב שעלה בה כל אימת שראתה ילדים של אנשים אחרים, זו בהחלט לא הייתה עצה קלה ליישום. לבסוף, היא החלה בתוכנית זו: היא תציע לשמור על ילדיהן של אימהות שנוסעות לבית החולים ללידה.
הפעם הראשונה שבה טיפלה בילדיה של אשה אחרת שנסעה ללדת היתה מכאיבה ביותר; הצער שלה היה אמיתי מאוד. ככל שבילתה יותר זמן עם ילדיהם של אחרים, הלך הכאב ופחת. רק שבועיים עברו, והיא (עוד לא הרתה, אבל) החלה לחוש מאושרת ורגועה כפי שלא חשה מזה שנים. היא קלטה אז שגם אם א-לוהים לא העניק לה את הברכה שבהנאה מילדיה-שלה, אין בכך כדי להגביל אותה ולמנוע ממנה ליהנות מילדיהם של אחרים.
לאחר מספר שנים, היא אכן בורכה בילד משלה.
ההתמודדות עם העקרות נתנה לה את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון, אבל גם את האפשרות להתגבר עליהם.
אמנם בזמנו לא חשבתי שאתמודד בקשיים כשל אותה אשה, אך כשקראתי את סיפורה בכיתי. ההתמודדות עם העקרות נתנה לה את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון, אבל גם את האפשרות להתגבר עליהם.
זה אומר שעלינו להבין שגם אם בני משפחתנו וחברינו לא אומרים תמיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, הם לעולם לא מתכוונים לפגוע. הם רוצים שחלומותינו יתגשמו כמעט באותו להט שאנו רוצים בכך. כשדודתו של בעלי אמרה לי "בקרוב אצלכם", לאחר שסיפרה לי שבתה ילדה לאחר 11 חודשי נישואין, הבנתי שהיא התכוונה לכך בכנות, ואמרתי "אמן". כשהשוותה אותי לאמהות שרה, רבקה ורחל, ואמרה שא-לוהים רק חיכה לתפילותיהן, ידעתי להעריך את התחשבותה וחשתי שהאימהות מלוות אותי במסע זה, ומוסיפות את תפילותיהן לתפילותיי.
עלינו להבין שכאשר אדם זר שואל אותנו אם יש לנו ילדים, הוא או היא לא מתכוונים לפגוע ברגשותינו. הם רק מנסים לקשור שיחה. הם היו יכולים לשאול אשה אחרת באותה קלילות איפה בעלה עובד, בלי לדעת שבעלה מחפש עבודה מזה חודשים רבים ללא כל הצלחה. הם היו יכולים לשאול אדם אחר, באותה קלילות בדיוק, באיזה בית ספר לומדים ילדיו, בלי לדעת שרק לפני שלושה שבועות הוא איבד את ילדו. הערה שעשויה לפגוע בי עלולה לנחם אדם אחר שמתמודד עם אותם קשיים. אנשים מנסים לרוב לעשות טוב, ככל יכולתם. בואו לא נפיל עליהם את האשמה שהם לא ידעו בדיוק מה לומר כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר.
נסו לראות את הטוב שבסובבים אתכם – לא רק לטובתם, אלא גם לטובתכם. אתם תהיו מאושרים יותר כשתבינו שמכריכם הם אנשים טובים ואיכפתיים, ושרק רגשותיכם הסובייקטיביים גורמים לכם לראות אותם כעוינים.
היו פעם בני זוג, שכונו בחיבה דוד רוברט ודודה רות קריין. הם מעולם לא בורכו בילדים משלהם. דוד רוברט חי עד גיל 90, ודודה רות האריכה ימים עד גיל 99, והם היו נשואים באושר כ-70 שנה. רוב הזוגות אינם יכולים לחשוב על צליחת עשר השנים הבאות ללא ילד משלהם. המחשבה על 70 שנה לא נתפסת כלל בדעת רוב האנשים.
אך איש מעולם לא שמע כל תלונה מפיהם של דוד רוברט ודודה רות. אמנם א-לוהים החליט שלא יהיו להם ילדים משלהם, אך הם חיו את חייהם בחן ובחסד, עד כדי כך שמאות אנשים, מבוגרים וילדים, נהגו בהם כאילו היו הוריהם ממש.
הפעם היחידה שבה דיברה דודה רות על היותה חשוכת ילדים, היתה כשאמרה שא-לוהים לא נתן לה ילדים, וזאת על מנת שתוכל להגיע לילדיהם של אחרים. במקום לחשוב: "למה דווקא אנחנו?" היא ודוד רוברט לקחו מסר זה לתשומת לבם, והגיעו להרבה אנשים – רגשית, רוחנית, וכלכלית – וימיהם היו מלאים בעזרה לאחרים. כל תינוק שנולד קיבל שמיכה סרוגה מעשה ידיה של דודה רות. כל ילד שביקר בביתם קיבל שקית ובה עוגיות מעשה ידיה וכמה סוכריות. ולפני שהלכו לקייטנה או לבית הספר, היה דוד רוברט מגניב לכיסיהם 20 או 50 שקל לבזבוזים.
כשהילדים גדלו והפכו לאנשים מבוגרים, השתתפו דוד רוברט ודודה רות בשמחותיהם. ביתם היה מלא באלבומים של ילדיהם של אחרים. נתינה כזאת, בלי חשבון, במשך כל כך הרבה שנים, הביאה לכך שהיו להם הרבה יותר ילדים משיכלו להביא לעולם באמצעות גופם, ואלו טיפלו בהם בשנות זקנתם.
צאו ובלו עם הילדים בחייכם, בין אם הם אחייניות ואחיינים, דודנים או ילדים של חברים. הראו לעצמכם ולסובבים אתכם שאתם יכולים להמשיך לאהוב ילדים עד שא-לוהים יהיה מוכן לברך אתכם בילד משלכם. התיידדו עם משפחה חסרת אמצעים ותנו לילדיה את האהבה, השמחה והנוחות שאתם כמהים להעניק לילדים משלכם. כך תביאו אושר לחייהם של הילדים סביבכם – והם יביאו אושר לחייכם.
(18) יואלה, 5/2/2018 14:57
למה לא אני
מאמר רגיש וחכם מלמד על אצילות נפשה של הכותבת. מסרים חשובים ביותר לקבל את הקיים ולהפוך חוסר לעודף. ירבו כמותך בישראל. בע"ה ומשאלותייך יתגשמו. יישר כח!
(17) איילה, 13/12/2016 22:42
מאמר נוגע ללב וכ״כ אמיתי
מאחלים לכל זוג שיזכו לפרי בטן ורב נחת אמן.
(16) שילת, 3/8/2015 10:26
ממש חיזקת אותי..
מרגש...ממש מרגש! מקווה שכבר נפקדת מאז שכתבת את זה.. וגם אם לא,מתפללת בשבילך בליבי שתפקדי עוד השנה..
(15) שמחה, 1/11/2010 09:46
עקרות
הסיפור שלך הזכיר לי מאוד מציאות חייהם של הרב והרבנית וסרמן זצ"ל. הם לא זכו לילדים וחיו חיים ארוכים מאוד ביחד אבל לא סתם ביחד. כזו מסירות זה לזה פשוט מדהים. באחד הימים אמר האבא של הרבנית (הרב אבוביץ) לרבנית שהם לא זכו לילדים ע"מ שיוכלו לעשות דברים שזוגות עם ילדים לא יכולים לעשות. ובאמת כל חייהם הם חיו במקומות כמו לוס אנג'לס שאנשים היו רחוקים מיהדות וזכו לקרב הרבה יהודים לתורה ומצוות. והכל עם חיוך והשלמה שלא תיאמן. ממש הרגשת שליחות.
(14) אנונימי, 20/9/2010 23:16
אימוץ
הקב"ה ברך את אשתי ואותי בארבעה ילדים נפלאים כלם שלנו, למרות שאף אחד מהם לא פרי בטן שלנו, הכתבה שלך מחזירה אותי לתקופה לפני שקיבלנו את בני הראשון ואני מבין את כאבך. הכאב עבר ברגע שחיבקתי את בני. היום יש לנו נכדה (היחידה מבין צאצאינו "שנולדה" לנו), אגב אפשר להמשיך בטיפולי פוריות גם אחרי האימוץ. מכיוון שכתבה זאת נכתבה לפני כמה שנים אני מקווה שכבר ה' בירך אותך בפרי בטן, גם אם עדיין לא, ברכת ה' עלייך ובעלך ועל כל הזוגות שמשתוקקים לילד.
(13) מ & ב, 13/9/2010 21:02
מאמר כל כך יפה
הרבה זמן לא קראתי כזה מאמר מרגש. מושקע עם מסר עצום. שלוחות לכם המון ברכות, העיקר לא להתייאש - המפתח רק בידי הקב"ה, ואל תשכחי לבשר לנו בשורות טובות... בקרוב אמן!
(12) אפרת, 26/1/2008 12:58
חשבת על הרעיון הזה?
שלום לך יקירה
לא יכולתי לקרוא את המאמר שלך, כיוון שכשאני רק רואה נושא שכזה, פשוט כואב לי הלב וזה כאב שאני לא יכולה להכיל אותו, ולכן העדפתי לא לקרוא את המאמר.
האם שמעת על ר' נחמן מברסלב? הוא הבטיח שמי שיבוא לציון שלו באומן, יקרא את תיקון הכללי (10 פרקי תהלים מסויימים בסדר מסוים) ויתן פרוטה לצדקה, הוא יושיע אותו. שמעתי על עקרות שנפקדו, רווקות שזכו להתחתן ואפילו אני זכיתי לישועה. סבלתי מחוסר שלום בית במשך 10 השנים הראשונות של הנישואין שלי, ורק היום אני מתחילה לחיות בגן עדן עם בעלי שיחיה, וברור לשנינו שזה בזכות ר' נחמן. מעניין אותך לשמוע? כתבי למייל שלי לפרטים נוספים: ronefr@neto.bezeqint.net
ולצוות אתר אש התורה: אתם נפלאים והאתר שלכם מקסים. ואם לדעתכם אני עושה כאן תעמולה לר' נחמן, אשמח לקבל את הכתובת של המייל של הכותבת כדי להציע לה זאת באופן אישי ולא דרך האתר שלכם.
תזכו למצוות ושבוע טוב,
אפרת.
(11) מירה, 12/1/2007 02:39
למה לא לאמץ ?
הדגש הוא על נתינה ועל ילדים, מי קבע שדוקא פרי בטנך הוא ילדך ? אולי ייעדוך לתת בית לילד שגורלו המר, או להציל נפש הוא ייעוד גדול מאשר ללדת אותה ? יש הרבה ילדים אומללים בעולמנו והחסד הוא לתת לילדים בכלל. ממקום של רגישות וכאב - אפשר גם לצמוח ולהצמיח. חזקי ואמצי, השם יראה לך את הדרך.
(10) מיכל, 11/1/2007 15:21
התרגשתי עד דמעות
אני נכנסתי להריון בגיל 17 בלי כוונה...
היה קשה אבל היום אני מאושרת כל-כך. מדהים לקרא את מילותייך! מאחלת לך מכל הלב "בקרוב אצלך!!"
(9) יולי, 10/1/2007 14:03
גם אני מתפללת להקים משפחה
לפני שנה נודע לי שאיני יכולה להרות. אין סיבה..למעט היותי בת 43.טרם נישאתי וניסיתי באמצעות בנק הזרע.סבלתי כל התקופה של ההפריות שכשלו. עד שהבנתי שאם רצונו מתנגש ברצוני כנראה אין זה רצונו בעיקר העובדה שהניסיון להרות אינו במסגרת משפחה.הפסקתי את הטיפולים. טרם הכרתי משהו אבל במהלך השנה יצרתי קשר מיוחד במינו עם ילדיה של שכנתי בעיקר עם בתה בת ה-3. היא ממלאה אותי אהבה ואני מעניקה לה ולאחיה את כל אהבתי ומסייעת ככל שאני יכולה.
יש ימים שאני מודה לבורא עולם על האושר הזה שהיא מחייכת אלי דופקת בדלת ביתי ומאפשרת לי לזכות ברגעים מדהימים של התפתחותה.
המצחיק הוא שהיא נורא דומה לי וכולם חושבים שהיא בת שלי. ואני מתפללת לאלוקים שיבוא יום ואוכל להרות להקים משפחה ברוח יהודית כפי שאני רוצה.
תודה על הכתבה המחזקת והמרגשת.
מלכשיר, 11/6/2011 19:22
מרגש
מרגש מאד לקרא את דברייך. המון אור יש בהם. ההצלחה שלך לסייע לשכנתך, לאהוב את ילדי ה', ילדי שכנתך והם מחזירים לך אהבה. ודאי נשמעות תפילותייך במרום, שהרי אין צעקה ולו אחת האובדת עם הרוח. חזקי ואימצי מלכשיר
(8) ענת, 9/1/2007 05:42
למה לא אני?
מאמר גדול ומחמם את הלב, כל הכבוד על ההשקפה. יישר כוח כל טוב ובעזרת השם תראו נחת ושמחה
(7) יהודה, 8/1/2007 08:47
מזכיר זמנים אחרים, קשה לעבור אך שווה כל רגע כדי להעריך מה יש לנו כיום
לחיה
7 שנים חיכינו אישתי ואנוכי לילד הראשון (ילדה) וגם השניים הבאים לא הגיעו בקלות. זכורה לי פרשת ראש השנה שתמיד דיברה אל ליבי בימים הקשים ההם.
הרבה רגיעה ואהבה הביאו לילדינו והפיצוי שווה כל יום של ציפייה.
כדרך החיים אנו לא זוכרים את נהרות הדמעות אלא את העובדה שמימשנו את הכתוב במאמר וזה עזר מאד.
שהקב"ה יעזור לכם כפי שעזר ועוזר לנו כיום, אמן
יהודה
(6) סימה, 8/1/2007 04:44
מרגש..
שהקדוש ברוך הוא יביא את שמחת ההריון, הלידה וגידול הילדים לכל אשה
(5) , 8/1/2007 04:30
מאמר מרגש וחכם
תודה חיה על השיתוף
(4) עמיחי, 8/1/2007 03:36
חשוב מאוד
לחיה,
תודה רבה ששיתפת אותנו. זה דברים ששיכים לכולנו, לכל אחד בקשיים שהוא מתמודד איתם (במה שאין לו ויש לאחרים ). דרך אגב יש ע"ז מאמר מעניין ב -
http://www.levhadvarim.com/index.php?subaction=showfull&id=1150424430&archive=&start_from=&ucat=10&&go=weekly
(3) אנונימי, 8/1/2007 02:16
מאמר מרגש מאד מאד. יהי רצון שה' יפקוד אתכם בזש"ק בקרוב ממש אמן!
(2) נעמה, 7/1/2007 13:18
נפלא
חיה יקרה, פקחת את עיניי לראות את הטוב והחסד. את מדהימה ונהדרת ולמדתי ממאמרך יותר משתוכלי לתאר.יה"ר שיתקבלו כל משאלותייך לטובה.
(1) אנונימי, 7/1/2007 10:55
זה קל לכתוב ולדבר...