רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

המרכיב החסר באהבה

כ״ח במרחשוון ה׳תשס״ז כ״ח במרחשוון ה׳תשס״ז 19/11/2006 | מאת יעל מרמלשטיין

אני חייבת לאהוב את התינוק הזה! אמרתי לעצמי. זה ברור מאליו, לא?

הרגעים הראשונים שלי כאם צרובים בזכרוני לנצח. ישבתי ליד האינקובטור שלו, יום מייגע אחר יום מייגע, בניסיון לקלוט את מראה גופו מבעד לסבך החוטים והמכונות. די היה במראה הטיטול במידה הקטנה ביותר שיש, המיועד לתינוק שרק נולד, טיטול פצפון שהיה גדול עליו וכיסה את כל גופו(!) – כדי לגרום לכל אם טריה לתהות על הגורל המצפה לו.

וכך ישבתי וישבתי. לא הותר לי להחזיק אותו בגלל החוט שהתחבר לעורק הטבור שלו, דרך הטבור הזעיר שלו. כשלא ישבתי, עמדתי בסמוך לפקעת החוטים, וניסיתי למצוא מקום נעים בגופו שאוכל ללטף. קראתי שעיסוי פגים ממריץ אותם, והתינוק הזה היה בהחלט זקוק להמרצה.

כשהגיע לשלב שבו היה מוכן לאכול, חגגנו. האכלה, משמעה שאיבת חלב מגופי ושליחת כמה טיפות באמצעות צינורית שהוחדרה דרך אפו עד לחלל הבטן. בעלי החזיק את הצינורית, ואני החזקתי את התינוק (סוף סוף!). זה היה הדבר הקרוב ביותר לקשר שבין אם לתינוקה שניתן היה למצוא ביחידת טיפול נמרץ ילודים.

בחצות הגיע זמן הרחצה והשקילה שלו. למדנו לעשות את הכול בעצמנו, כך שלא נזדקק לעזרת האחיות (כמעט). שרפנו לילות בזה אחר זה, יושבים בחצות בבית החולים, כמו נהגי משאיות ששומרים על מטען גדול.

זה הילד שלנו, ובמהלך השבועות הארוכים ביחידת הטיפול הנמרץ, חזרנו על הצהרה זו שוב ושוב.

זה הילד שלנו, ובמהלך השבועות הארוכים ביחידת הטיפול הנמרץ, חזרנו על הצהרה זו שוב ושוב. כמו חוקר חלוץ שקובע מאחז על תל-עפר, התעקשתי גם אני על הקשר שלי לפיסת חיים קטנה זו, בליטוף של לחי, בשיר ערש שחיברתי לו, ובטפטוף החלב ששלחתי לו באמצעות הצינורית.

האהבה מילאה את האוויר.

טבעה של האהבה

בחיבורו, "קונטרס החסד", קובע הרב אליהו דסלר קביעה חדשנית בדבר טבעה של האהבה. הוא טוען כי אהבה תצמח ותשגשג בקשר המבוסס על נתינה. תכופות עירערו התלמידים שלי על סברה זו. האם בקשר של אהבה, הנתינה אינה נובעת באופן טבעי מהאהבה? זוהי שאלה של מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, אך השלכותיה מרחיקות לכת. בעיניהם, אהבה הייתה זרם חשמלי שהיתרגם לנתינה; ואילו לפי הרב דסלר, ככל שאתם נותנים יותר, כך גדל הזרם החשמלי שאתם יוצרים בקשר ביניכם. לדעתו, ההגה נמצא בידיים שלכם, ולא בידיו של איזשהו כוח מיסטי.

עליי להודות, הזדהיתי עם הטיעון שלהם. כאמא טריה, ידעתי שאהבתי ליַלדִי היא בדיוק כזאת: בלתי מוחשית ויפה, אהבה שאי אפשר לאכוף על אדם, שאי אפשר ליצור באופן מלאכותי.

כשנתיים לאחר לידת ילדי הראשון, מצאתי את עצמי באותה יחידת ילודים עם בן מספר שתיים. הפעם הוא היה "גדול", נולד בשבוע ה-33 להריון, והתחלנו את הטיפול בו במחלקת הפגים בשלב מתקדם הרבה יותר. ישבנו שם אחרי הלידה וצפינו בפניו החיוורים מאדימים בעודו מנסה לבכות, אך לא מסוגל להוציא קול, שכן מכשיר ההנשמה כיסה את מיתרי הקול שלו. הוא עדיין לא היה מוכן לאכול, ואני אחסנתי את שיקוי הפלאים של אלוקים בבקבוקים קטנים, במקפיא של יחידת טיפול נמרץ ילודים.

הכול היה אותו דבר. הכיסאות המרופדים באריג אפור, האחיות בחלוקים הוורודים, וריחו החריף של הסבון לחיטוי. הרגשתי כאילו אני צופה בשידור חוזר של אחת מאותן סדרות-בית-חולים בטלוויזיה.

שיחררו אותי בלי התינוק, וחזרתי לתחושה המוכרת של הגעה הביתה ללא היצור הקטן שהשארתי מאחוריי. אך הפעם ידעתי מה טומנים לי השבועות הבאים. ידעתי שאתייצב שם בבוקר למחרת, ובבוקר שאחריו, ואחריו...

בשבועות שלאחר מכן נקרעתי בין הפעוט הזקוק לי בבית, והחבילה הזעירה השוכבת ללא קול באינקובטור. רצתי לבית החולים מדי יום כדי למלא את חובתי, ואז מיהרתי הביתה לקחת את בני הבכור מהמשפחתון. בכל פעם שהתאפשר לי שבתי לבית החולים, אך היה עליי לחזור הביתה ולשחרר את בעלי כדי שיוכל לבקר את התינוק אף הוא. הרגשתי כאילו חלק בסיסי, מהותי בתוכי, נחצה לשניים. חלק עמוק כל כך, שההיגיון לא יכול להסביר במילים.

בעלי הלך לבית החולים לעתים קרובות, לראות את התינוק. הוא חזר אליי עם דיווחים, שעל חלקם התענגתי. אחרים העדפתי שלא לשמוע. ידעתי שהשתניתי שינוי עמוק באותה שבת ראשונה אחר הצהריים, שבה היה בננו השני מאושפז בבית החולים.

"יעל, את רוצה ללכת ברגל לבית החולים, לבקר את התינוק?" שאל בעלי.

"לא. לך אתה. אני עייפה. אני צריכה להתחזק. רק עכשיו ילדתי" (זה לא הפריע לי קודם).

בעלי רק הרים גבה והביט אליי בשאלה. הוא הלך. אני נשארתי. מכורבלת בשמיכה, יכולתי כמעט להעמיד פנים שחיי התנהלו על טייס אוטומטי.

עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות. בשום פנים ואופן לא התחמקתי מהאחריות שלי כאם לשני ילדיי. על כן אינני יודעת בדיוק מדוע הזדעזעתי כל כך כשמישהו העיר לי באותו שבוע, כלאחר יד:

"את חייבת לאהוב את התינוק הזה!"

אני באמת חייבת לאהוב את התינוק הזה. כלומר, כמובן שאני חייבת. איזו אם אינה אוהבת את ילדה?

אני באמת חייבת לאהוב את התינוק הזה. כלומר, כמובן שאני חייבת. איזו אם אינה אוהבת את ילדה? חשבתי עליו לרגע, עם פיסת התחבושת הדקה שכיסתה את עיניו כדי להגן עליו מפני האורות החזקים. הוא נראה כאילו הוא משתזף כשראיתי אותו הבוקר.

"כלומר, זה מובן מאליו", עניתי.

חזרתי לערימת הכלים, מקרצפת מהם שאריות בחמת זעם. האם אני אוהבת את בני? את התינוק שלי? האם יש דבר מחפיר יותר מאם שאינה אוהבת את ילדה? האם אני אם כזאת?

כמה שבועות לאחר מכן הבאנו אותו הביתה. הילד הזר שביקרתי בבית החולים ישן כעת בחדר השינה שלי. האחיות הנחוצות כל כך לא היו נחוצות לנו יותר. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי משנתי הקלה למשמע בכיו. הרמתי אותו, כדור קטנטן במשקל שני ק"ג, וערסלתי אותו בזרועותיי. נשמתי את ריח סבון התינוקות שלו, והעברתי את שפתיי על ראשו. התבוננתי בו פותח וסוגר את פיו הקטן, מתבונן, מחפש אותי. הוא היה צריך אותי. הוא היה זקוק לי!

נתתי לו.

האהבה מילאה את האוויר.

הרב דסלר צדק.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן