אני יושבת בביתה של סבתי בשכונת כנסת בירושלים, מביטה מתוך חלונות האבן המקושתים על בארות המים שבמרכז הרחבה בחצר, נושמת את ההווה ומריחה את העבר.

אני דור שביעי בארץ, והשנה מלאו מאה וארבעים שנה לעלייתו של מייסד המשפחה לארץ. סבתא מתיישבת לידי, עיניה העמוקות מלטפות את קרני השמש המפזזות על קירות הבתים הלבנים.

"ספרי לי סבתא איך עלה הסבא יצחק זאב, לארץ?" אני מבקשת למרות ששמעתי את הסיפור עשרות פעמים והוא נחקק בלבי בדם ודמעות.

כעת, כשהמצב הביטחוני הולך ונעשה גרוע יותר ויותר, חשוב לי לשמוע את סיפור העלייה שוב, לשמוע איך לפני שבעה דורות עזב הסבא את הגולה הבטוחה והעשירה והיגר לארץ ישראל השוממה והמדברית, מוכת השודדים והמחלות. לראות את ההיאחזות העיקשת בארץ האבות, להאזין ללהט האמונה ולעומק התקווה, ולנקות את הלב מכל מחשבות על עזיבה.

ההחלטה הנועזת

קראו לסב, רבי יצחק זאב ידלר והוא גר בהורדנא שבליטא.

באותם ימים יצאה פקודה מטעם הממשלה הרוסית שאסרה על יהודים לגדל פאות, סבי התעלם מהפקודה והמשיך להסתובב עטור זקן ופאות. באחד הימים כשהלך ברחוב פגע בו שוטר וגזז לו פאה אחת בחושבו שמתוך כך יגזוז את הפאה השניה. מעשה זה גרם לסבי לממש את חלום ילדותו, לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל.

היה זה בשנת 1866 בה רעיון העלייה לארץ היה רעיון מטורף לפי כל קנה מידה. הייתה לו חנות משגשגת שפרנסה אותו ברווח, ובמושגים של אז הוא נחשב לעשיר. הוא נודע כתלמיד חכם, למדן מבריק וצפו לו עתיד מזהיר כמנהיג רוחני. לעזוב את החיים הנוחים והמבטיחים ולנסוע לארץ מדברית ושוממה?!

באותם שנים נסעו לארץ ישראל רק ישישים שעלו אליה מספר שנים לפני פטירתם כדי להיקבר בהר הזיתים – בשום אופן לא צעירים ובעלי משפחות.

מכריו חשבו שהוא מתלוצץ, צעיר עשיר ומצליח יעזוב הכל וילך לארץ הנידחת?!

יצחק זאב היה אז בן 27, נשוי ומטופל בילדה קטנה ושני תינוקות, אך אהבת ארץ ישראל שלהטה בו, המיסה את כל העיכובים והניעה אותו להתכונן לנסיעה הקשה. הוא החל למכור את רכושו ולאגור צידה לדרך. מכריו חשבו שהוא מתלוצץ, צעיר עשיר ומצליח יעזוב הכל וילך לארץ הנידחת?! מלכה, רעייתו, הייתה אכולת ספקות. הנסיעה נראתה לה מעשה פזיז ונמהר, אך יצחק זאב שכנע, הסביר והבטיח שהעושר הרוחני שבארץ ישראל עולה על העושר הגשמי שבחו"ל, ושא-לוהים המפרנס אותם בחוץ לארץ ימציא להם פרנסה גם בארץ הקודש.

המילים שיצאו מהלב נכנסו ללבה של סבתא מלכה והיא נרתמה להכנות ומכרה את רהיטי הבית, הכלים, הכסתות והמצעים. כמה נשמות דואגות שנוכחו ברצינות כוונותיהם מיהרו להזהיר את האבא, ר' יהודה דוד שבנו מסכן את חייו וגורר את משפחתו להרפתקה מסוכנת.

האב המבוהל מיהר לאסור על בנו במצוות כיבוד הורים את העלייה לארץ. יצחק זאב נמצא במבוכה, הוא לא רצה להמרות את פי אביו, אולם התשוקה לארץ הקודש שבערה בו, העלתה במוחו תחבולה מבריקה. הוא שלח את אשתו לומר לאביו שרעיון העלייה לארץ הוא שלה והיא מתכוונת לבצע אותו בכל מחיר ולכן היא מבקשת ממנו שאם בעלה לא יסכים לעלות לארץ שישכנע אותו לתת לה גט.

האב הושפע מהלהט והנחישות של בנו וכלתו לעלות לארץ ישראל, הוא ברכם בעיניים מצועפות שיצליחו ויעשו חיל בארץ המובטחת, ונפרד מנכדיו הרכים תוך ידיעה שלעולם לא ישוב לראותם.

המסע לארץ המובטחת

אחרי תלאות מרובות הגיעו בני משפחת ידלר לנמל אודסה. מראה הים נפח בלבם עידוד ותקווה שהנה הם מגיעים למחוז חפצם, הפלגה באונייה נדמתה למסע תענוגות לעומת ההיטלטלות המפרכת בעגלות רתומות לסוסים.

בנמל נתקל יצחק זאב בסוחרים שהציעו לו לרכוש בקבוקי ספירט ולייבאם לארץ. "בארץ יש מחסור בספירט, תמכור את הסחורה בקלות כבר ביפו, אפילו לא תצטרך להיסחב עם הבקבוקים לירושלים".

יצחק זאב השתכנע. חושו המסחרי אמר לו שמדובר כאן בהשקעה בטוחה, לספירט יש חיי מדף ארוכים ובארץ הנחשלת יהיה לו ביקוש רב. רגשות הציפייה, המתח והחרדה שגאו בליבו נמהלו בתקווה מבטיחה, יש לו בסיס כלכלי מוצק שייצב את פסיעותיו הראשונות בארץ החדשה.

"איך אתה מסכן ילדים רכים ונוסע עמם למדבר שממה, לארץ מוכת עוני ומגפות?"

באונייה הייתה משפחת ידלר אטרקציה של ממש. הנוסעים הקשישים שבאו לבלות את שארית חייהם בארץ הקודש, הביטו בתימהון על הצעיר שעזב במיטב שנותיו את הגולה, נושא עמו משפחה צעירה. המחזה של ילדה בת ארבע משתובבת על הסיפון כששני תינוקות מדדים בעקבותיה, עורר בלב הצופים דאגה עמוקה:

"איך אתה מסכן ילדים רכים ונוסע עמם למדבר שממה, לארץ מוכת עוני ומגפות?" נזפו באב הצעיר.

"יש לי אבא עשיר בארץ ישראל, אליו אני נוסע", הרגיע אותם יצחק זאב, ופניו המאירות הוכיחו כי הוא דובר אמת. הנוסעים ניסו למצוא חן בעיניו במהלך כל הנסיעה כשהם מזכירים לו ברמז ובעל פה, "כשאבא שלך יקבל אותך בנמל, תבקש ממנו שיעזור גם לנו בארץ החדשה".

יצחק זאב הרגיע אותם: "בוודאי, כמו שאבי יעזור לי, כך הוא יעזור לכם".

האוניה עגנה בחוף הנוסעים החלו לפרוק את מטעניהם ויצחק זאב פנה לפרוק את בקבוקי הספירט, "לשם מה סחבת לכאן בקבוקים ריקים?" התפלאו פקידי המכס. אז התבררה לצעיר התרמית, בקבוקי הספירט אותם רכש באודסה במיטב כספו היו ריקים.

לרגעים קצרים עמד ברציף מבולבל ומבוהל ליד הבקבוקים המושלכים, מרוקן מתקוות ונטול עוגן כלכלי, אחר התעשת, חזר לבני משפחתו והחל להתארגן למסע לירושלים. שכניו מהאונייה הקיפו אותו בטבעת, תרים אחר אביו העשיר.

"היכן אביך העשיר, אמרת שהוא יחכה לך ברציף?" התלוננו.

"א-לוהים הוא אבי, אביכם ואבי כל העולם, הוא גם עשיר גדול ומפרנס את כל בני האדם. הוא כאן ברציף מקדם את פנינו ונכון לעזור לנו בהמשך הדרך", ענה בביטחון פנימי.

לירושלים הגיע ברגל... כיוון שהחמור עליו רכב התעקש ללכת בקצה ההר מול התהום הפעורה דבר שסיכן את בטחון הילדים.

ארץ ישראל נקנית בייסורים

ירושלים באותה התקופה הייתה חסרת תנאים סניטאריים מינימליים. שלוליות עמוקות של מים מעופשים נקוו בצדי הבתים, מי השתייה היו מזוהמים ולא היה פינוי הולם למי השופכין. מחלות מדבקות השתוללו בין התושבים והרופאים עמדו חסרי אונים מול מגפות קשות שהפיל חללים רבים.

בני המשפחה לקו בזה אחר זה במחלות מדבקות ושארית כספם התבזבזה על רופאים ותרופות. יצחק זאב נפל למשכב לזמן ארוך ולא היה מסוגל לפרנס את בני משפחתו שרעבו ללחם. באותו זמן נולדה להם תינוקת, היא הביאה לליבם עידוד ותקווה שהנה התלאות מאחוריהם והחיים שבים להאיר להם פנים, אולם שמחתם הפכה לאבל כשמקץ מספר חודשים נפחה התינוקת את נשמתה.

כשיצחק זאב החלים מחוליו חיפש נואשות מקום עבודה אך העלה חרס בידו, העיר הענייה לא סיפקה פרנסה לתושביה החדשים. זרם מכתבים נרגשים הגיע מחוץ לארץ, בני המשפחה וידידים דרשו בשלומם ורצו לשמוע איך נראים החיים בארץ הקודש? כיצד הם מתאקלמים? האם יש להם פרנסה?

יצחק זאב היה במלכוד. הוא לא רצה להוציא דיבה רעה על הארץ אך גם לא רצה לשקר וכך כתב לקרוביו שבליטא:

"כדי לבקר במדינה זרה נדרשת ויזה, כשאתה מנפיק ויזה בודקים שאין לך עבר פלילי ואתה אדם הגון, אולם כדי לקבל אזרחות לא מספיק יושר ועבר נקי, כשאתה מבקש אזרחות עליך להוכיח שאתה אדם מועיל: בריא, מתפרנס בכבוד, חרוץ ומשכיל.

"בינתיים א-לוהים אישר לי ויזה לארץ ישראל, הוא בדק וראה שאני הגון ונקי ללא חטאים.

"כעת אני מתאמץ לקבל אזרחות בארץ הקודש, משפר אני את מעשי ומשתדל להוכיח יכולות."

כסמך לדבריו ציטט את הפסוקים הבאים מתהילים: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב" – אלו הדרישות לאשרת כניסה. "מי יגור באוהלך מי ישכן בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק" – אלו התכונות הנדרשות לקבלת אזרחות.

מלכה לא הצליחה להסתגל לתנאים לעוני הנורא, למחלות ולתנאי החיים הקשים. היא רצתה לסיים את ההרפתקה הלא מוצלחת ולשוב לחיים הנוחים בחו"ל כמה שיותר מהר.

נותרו להם חמש מאות זהובים שהיו שייכים ליתומה שגידלו בביתם ומלכה פחדה מהרגע בו יבלע סכום זה בצרכי הבית ולא יהיה להם מניין להשיבו. יצחק זאב התנגד לירידה מהארץ בתוקף: "מארץ ישראל אני לא אצא, ואם חס וחלילה לא אזכה לחיות בה אזכה למות בה".

"ואולי נפתח כאן חנות?" השתעשעה מלכה ברעיון לא הגיוני.

הוא עודד עת רעייתו המיואשת: "נמתין שנה. עדיין לא עברה שנה מעלייתנו לארץ ואנו עדיין זקוקים לייסורים שיטהרו אותנו מטומאת חוץ לארץ, מקווה אני שאחרי שנה א-לוהים ירחם עלינו".

יצחק זאב שינה את משפחתו לגולדברג (הרי זהב) לאות כי זכה לגור בהרי הזהב היפים של ירושלים. הולך היה כחולם בסמטאות העיר העתיקה, שופך את ליבו לתוך אבני הכותל, כורע למול שערי הר הבית ושואף את אווירה המטהר של עיר הא-לוהים. הוא לא חש ברעב הגופני כי נשמתו שבעה מהשפע הרוחני של ירושלים.

שנה עברה. שנה בה שטף אותם מבול של שכול, חולי ועוני והם כספינה המטרפת בלב ים, וכשהאזינו יצחק זאב ומלכה לקול השופר המבשר על שנה חדשה, קיוו שיגיעו כבר לחוף מבטחים ויעמדו על קרקע כלכלית מוצקה.

"ואולי נפתח כאן חנות?" השתעשעה מלכה ברעיון לא הגיוני.

"איך תפתחי חנות? הרי אינך מכירה את השפה הערבית ולא תוכלי לתקשר עם הלקוחות", הרהורי ההבל האווילים התפוגגו מייד, תגרני המזרח החלקלקים והנפתלים הטילו עליה אימה, היא לעולם לא תצליח להתמודד מולם.

החנות

זיכרון החנות בהורדנא העביר בלבה של מלכה זרם חשמלי, החנות סמלה חיים יציבים ונוחים: לחם לאכול, בגד ללבוש וסכום קטן לשים בצד. רעיון החנות צבר תאוצה, איבד בלמים וכך מצאה מלכה את עצמה עומדת בחנות ברחוב היהודים סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד ומפקחת על פלח ערבי שפרק בחנותה שקי קטניות.

חשוב היה לה שהסחורה תהיה משובחת, שהמאזניים יטו לטובת הקונה ויוסיפו לו יותר מהכמות עליה שילם ושהלקוחות לא יבזבזו זמן בהמתנה ארוכה. היא עבדה בזריזות וביעילות משתדלת להפיק את המיטב.

בחוץ החלו גשמים קלים של חורף, הבריות היו ספונות בביתם, לא היה זה זמן מתאים לפתיחת חנות, אולם ההצלחה לא חיפשה סיבות ומניעים, היא הגיע כברק והותירה את הזוג ידלר-גולדברג מסוחרר.

הלקוחות זרמו בשיטפון אדיר והזילו נחלים של מטבעות. אחר שלושה חודשים כשניהלה מלכה מאזן הוצאות והכנסות גילתה שבידה נותרו שלושת אלפים זהובים, הסכום המדויק אותו הפסידו במסעם לארץ.

אז פסק המטר העז והפך לטיפות קלות של גשם, הלקוחות התמעטו והרווח שנותר למלכה בסוף החודש הספיק לקיום חודשי מכובד ותו לא.

אהבת ציון עזה כמוות בערה בליבו של רבי יצחק זאב כל ימיו. לבנו הראשון שנולד לו אחר הגיעו לארץ קרא בן ציון (לימים נודע כדרשן הירושלמי הנודע רבי בן ציון ידלר). גם לספרו המפורסם על מדרש רבה קרא "תפארת ציון" ואמר: "קדושת ציון היא שעמדה לי לחבר ספר זה".

מסע התלאות המפרך אותו החל סבי כזר בארץ לא זרועה, הסתיים בשם הטוב שהנחיל לו ספרו הנפוץ "תפארת ציון" ובעץ משפחתי רחב ומסועף שמספר ענפיו הוא למעלה מאלפיים איש.

אני יושבת מול האבן הירושלמית, קרניים אחרונות של שמש מרקדות בה ומאירות צלקות קרב נשכחות. שואפת אני את ניחוחות העבר ומאזינה לסיפורים העולים מהאבנים העתיקות. חווה אני דרכם רגעים של פחד ואימה, דקות בהן המוות עלה בחלונות והעתיד נעול היה בשבעה מנעולים. והם עדיין כאן, האבנים, האיומים, העתיד המעורפל וההווה הלא בטוח...

וגם אנחנו כאן, הדור השביעי לסבא רבי יצחק זאב ידלר, ממשיכים בדרכו, מעמיקים שורשים ונוטעים חיים חדשים בארץ האבות.