בהתחלה הסתכלתי על העוברים והשבים בגובה העיניים. אבל נערה צעירה ושמנמונת, שדידתה את דרכה בקושי רב, כמו אווזונת נחמדה, גרמה לי להשפיל מבט אל כפות הרגליים – או ליתר דיוק אל הנעלים.

עקבים דקיקים וגבוהים, נעל צרה וא..ר..ו..כ..ה.

אין פלא שהיא בקושי הולכת.

עיני המשיכו לנדוד באותו גובה טופוגרפי. הפעם ההפתעה הייתה גדולה עוד יותר – כל כך הרבה עקבים דקיקים ושפיצים מאורכים, איך מצליחות כל השאר ללכת ביציבות מעוררת השתאות?! אולי פתחו קורס לוליינות חדש בעיר...

אודה ולא אבוש – הסקרנות גרמה לי לנהוג ב'ענווה', וללכת בראש כפוף ובמבט מושפל.

השאלה שהטרידה אותי כעת הייתה – לאן נעלמו הנעליים המגושמות מהעונה שעברה (או, אולי מלפני עונותיים)? כן, אלה עם הפלטפורמות הגבוהות, הרחבות, והסיומת המרובעת? אלה שגרמו לבנות הרזות להיראות כמו נכות שלא מצליחות להניע כראוי את רגליהן. אלה ששימשו בימי גשם וסופה בתור עוגני הצלה למתקשות בצעידה נגד כיוון הרוח.

פה ושם צעדה אישה בנעל אורטופדית. מידי פעם חלפה אפילו נערה בנעלים בעלות אופי שונה.

"על פי הסטטיסטיקה 75% מהנשים יבחרו לצאת מביתן היום בנעל שפיצית. 53% יצאו בנעלים בעלות עקבים דקיקים" – ניסחתי לעצמי את דבר הסוקרת. ומיהרתי להעמיד לה שאלה – "אז תסבירי לי, גברתי הסוקרת, מה עם הבחירה האישית"?

"זאת בדיוק הנקודה", השבתי לעצמי בקול רשמי, "כל אחת יכולה להחליט אם להיות חלק מאותם 75 אחוזים, או לא. לכל אחת בחירה חופשית לבחור אילו נעלים לקנות, ומה לנעול בבוקר כשהיא יוצאת מהבית".

"תמיד זה ככה? אני מתכוונת, בכל תחומי החיים"?

"כן", ענתה הסוקרת בחשיבות. "על פי תורת הקוונטים אי אפשר לחזות אפילו את התנהגותו של האלקטרון הבודד. מה שאנחנו חוזים זו תנועת ההמון".

"זאת אומרת שלמרות שעל פי הסטטיסטיקה 99% מהאנשים יתעצבנו אם האוטובוס יאחר ביותר מעשרים דקות, אני עדיין יכולה לבחור להשתייך לאחוז הבודד שלא יכעס"?

"אמת".

"ואני אפילו יכולה לא לנסוע להודו/סין/יפן/טיוואן או נפאל אפילו שזה אִין"?

"בהחלט".

"ולהישאר עם חורים רק באוזניים (ורק אחד בכל אחת)".

"כן".

"ואפילו להאמין שילדים זה אתגר"?

"אפילו".

"וגם... שאפשר למצוא סיפוק בהכנת ארוחה מזינה לכל המשפחה".

"אם את מסוגלת, למה לא".

"סליחה שאני נודניקית, אבל לפי דבריך תמיד נשארת לי האפשרות לחשוב שונה, למרות ש'אמרו בחדשות', ו'כתבו בעיתון', ו'כולם אומרים'... כי בדקתי וגיליתי שזה לא כך"?

"נכון".

"גברתי הסוקרת..."

"כן"?

"אז למה יש לך שפיצים בנעלים, ועקבים כל כך לא הגיוניים"?

"כי זה מאוד נוח לי...", צייצה הסוקרת בקול ענות דקה, ונעלמה מהאופק לתמיד.