"הבעיה במרוץ העכברים היא, שגם אם אתה מנצח, אתה עדיין עכבר."

הערתה הצינית של לילי טומלינס משקפת אמת ידועה. נראה שהיא מתאימה לתפיסתו הכללית של הציבור, ונראה שהיא מתחזקת מכותרות העיתונים ותמונות הטלוויזיה של מנכ"לים באזיקים.

אנחנו צופים בטרגדיות הכמו-שיקספיריות בהיווצרן. אנחנו נדים בראשינו, מצקצקים בלשוננו, וממלמלים משהו על מחיר תאוות הבצע. קל לגנות אחרים. קל לראות את חסרונותיהם. וכאשר על כפות המאזניים עומד סכום כסף גדול, הקנאה בהחלט מאפילה על כושר השיפוט שלנו. יש צליל של שמחה לאיד בקולם של קרייני החדשות, כאשר הם מתארים בפרוטרוט את גורלה של חברת הונאה נוספת ומנהליה.

השאלה החשובה לנו היא, "האם אנחנו יותר טובים?" האם זה רק עניין של כמות הנכסים והמעמד שמפרידים בינינו לבין אלה מהסיפורים שבעמוד השער, או שאנחנו באמת מנהלים את חיינו בדרך מוסרית יותר?

זה רלוונטי במיוחד בראש השנה. יהודים מאמינים שאחד הדברים שה' גוזר ביום זה, הוא סכום ההכנסות שלנו בשנה הבאה. זה אומר ששום מידה של צבירת נכסים, אנוכיות או בזבזנות מטופשת, לא ישנו את הסכום. זה אומר ששום מידה של התעלמות מבני משפחותינו כדי להשקיע בעבודה שעות נוספות רבות ככל האפשר, לא ישנו את הסכום הזה.

הכל נתון בידיו. וקשה מאוד לקבל את זה.

מובן שאנחנו צריכים להשתדל באופן סביר. אנחנו צריכים לעבוד מספיק כדי שהמשכורת שלנו לא תראה כמו נס גלוי. אבל, מעבר לכך, זה עניין של ביטחון. למעשה, הפעולה היחידה שאנחנו כן יכולים לעשות כדי לשנות את המצב הכלכלי שלנו, היא נתינת צדקה. זו הבטחה הכתובה בתורה "עֲשֵׂר תְּעַשֵׂר" – ואומרים חז"ל: "בשביל שתתעשׁר". כלומר, אם ניתן עשירית מההכנסות שלנו לצדקה, ה' יעשיר אותנו. שווה לנסות!

מאוד מפתה לאמץ גישה של "כל אחד לעצמו". אבל ההבנה שה' אחראי, משחררת אותנו מהלחץ הזה.

כל השאר אינו נתון בידינו. נראה שאנחנו מבינים שיש תחומים רבים בחיים שעליהם ממונה האלוקים. אנחנו מתפללים אליו כשמישהו שאנחנו אוהבים חולה. אנחנו מתפללים אליו כדי להביא ילדים לעולם, וכשאנחנו מגדלים אותם, אנחנו מתפללים אפילו יותר! אבל, איכשהו, עולם הכלכלה שונה. זה עולם בלתי יציב לחלוטין. אם נישען לחלוטין על כוחות השוק ונהיה נתונים לרמאות ולמניפולציות של האחרים, יהיה זה עולם מפחיד מאוד. מאוד מפתה לאמץ גישה של "כל אחד לעצמו". אבל ההבנה שה' אחראי, משחררת אותנו מהלחץ הזה. אנחנו לא קרבנות. אנחנו לא סמוכים על תנודות השוק. יש לנו ודאות משום שיש לנו מערכת יחסים בוטחת עם האלוקים.

באותו אופן שלא היינו חושבים לעזוב את ילדינו בלי אמצעי מחייה, כך האלוקים לא ייטוש אותנו.

האם נקבל את כל העושר והשפע שאנחנו רוצים? לא בהכרח; נקבל בדיוק את הסכום שלו אנחנו זקוקים (כיצד נחלק את המשאבים שלנו, זה דבר שנתון להחלטתנו). אולי נחשוב שאנחנו צריכים יותר. אולי יש לנו אפילו רשימה של מצוות נפלאות שהיינו עושים אילו היה לנו יותר כסף ויותר אפשרויות (בסדר, ואולי גם כמה רהיטים חדשים ואיזה עיצוב חדש של איזה חדר בבית…), אבל, אולי יחליט ה' שלא זה מה שאנחנו צריכים.

"יותר", הוא לא תמיד טוב יותר לבריאותנו הרוחנית או הנפשית. כשאנחנו רואים ילדים של אנשים עשירים במיוחד עם שומרי ראש, או עם תפיסת "מגיע לי" מעוותת, ובמקביל לכך גם חוסר אחריות משווע, אנחנו מבינים שזהו אתגר גדול מאוד. שמעטים הם האנשים שמסוגלים לעמוד בו.

בימי התלמוד, היה מובן שלימאים ולחקלאים יש ביטחון חזק בה', משום שהם יכלו לראות באופן ברור וישיר יותר את יד ה' בפרנסתם. ככל שאנחנו רחוקים יותר מה"טבע", אנחנו נוטים יותר להניח שהכל תלוי בנו.

יש רק מקור אחד של ביטחון בעולם הזה. והוא דואג לנו בכל יום, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו (תלות היא בדרך כלל לא דבר נעים). בראש השנה, הקב"ה מחליט וחותם עבורנו מה יהיו המשאבים הכלכליים שלנו בשנה הבאה. הבה נתפלל שיהיו בנו תעצומות הנפש להשתמש בהם בחוכמה ומתוך הכרת הטוב.